מכירים את המשפט הזה, ואל תתפסו אותי על המילה, אבל הוא הולך בערך כך  ״לא מעריכים משהו באמת עד שלא מאבדים אותו?״ הספר הזה ממחיש עד כמה המשפט הזה נכון.

תגידי שאני שלך מאת קורין מייקלס.

סקירה מאת ורד צעירי פרץ.

ספר שלישי בסדרת תגידי ש…

מכירים את המשפט הזה, ואל תתפסו אותי על המילה, אבל הוא הולך בערך כך  ״לא מעריכים משהו באמת עד שלא מאבדים אותו?״ הספר הזה ממחיש עד כמה המשפט הזה נכון.

 

במשך שנים טרנט (40) וגרייס (36) נעים במעגלים סביב הזוגיות שלהם וחייהם המשותפים. מחד נראה כאילו יש להם הכול, ומעולם לא היו בנפרד. מאידך, מעולם הם לא מיסדו את יחסיהם והעלו אותם שלב אחד קדימה אל עבר חתונה ובניית משפחה.

 

השנים חולפות, וההרגל הופך קבע. היא תמיד תהיה שם, לא משנה שהוא אינו מוכן או מסוגל לתת לה את אשר היא מבקשת, היא אינה מסוגלת להתנתק ולבחור אחרת מאחר והלב שלה כבר בחר עבורה, והוא לא מסוגל לאהוב גבר אחר מלבד טרנט.

אך למען האמת? היא מעולם לא ניסתה. אולי לאורך כל השנים יכול להיות שהגבר הנכון עבורה הוא אינו טרנט כלל והיא פספסה המון זמן בהמתנה שטרנט יתעשת, יאסוף את עצמו ויצעד איתה אל עבר חופה וחיים מאושרים.

 

זה גורם לי לעצור ולחשוב, לפעמים אנו כל כך חדורי מטרה שאיננו רואים דבר מלבדה. 

האם במהלך הדרך אל עבר היעדים שהצבנו לעצמנו נבחין בדברים סביבנו? נדע לעצור ולהבין האם הם עודם טובים עבורנו, או שמא עלינו לחשב מסלול מחדש? 

 

ביום בהיר, ולאחר שכל חברותיה מצאו את מקומן עם לא פחות משני אחיו של טרנט, נראה כי הוא ההנינגטון היחיד שאינו מוכן להתמסד, והיא מחליטה לעצור ולנסות באמת להיות עם גבר אחר אחרי שנים כה רבות. וכשהיא באמת החליטה לעשות זאת, הוא החליט שהוא לא מוכן לוותר ולהילחם עליה, עליהם. 

 

עכשיו תנו לי לומר לכם משהו, זה הציק לי בקטע אחר! 

אותו הדבר קורה לא מעט פעמים גם במציאות, ואני מתקשה להבין למה אנחנו עושים זאת? למה כשיש לנו משהו טוב אנחנו נותנים לו להתמסמס ובשנייה שהוא חומק מידינו אנחנו מתמלאים חרטה ועושים הכול בכדי להשיב את הגלגל לאחור? 

למה למען השם אנחנו כאלה דפוקים לפעמים?

 

ובחזרה לספר, במהלך העלילה אנו מבינים מדוע טרנט לא התחייב לגרייס כל חייו, ונתן להם להגיע לשלב בו הוא עמד להפסיד אותה. 

לעיתים הפחד משתק אותנו, ובמקום ללכת על משהו עד הסוף ולעשות הכול בכדי שהוא יצליח, אנחנו מראש מוותרים על מנת שלא ניכשל. 

 

אני מאחלת לכל אחד ואחת שלעולם לא נבחר בגישה הזו, לא תמיד דברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר או כפי שאנו רוצים, אבל אוי לנו אם לא ניקח את הסיכון. 

וכמו שדודו טסה אמר עוד קודם ״ עדיף כישלון מפואר, מחלומות במגירה״.

 

איך זה שיש לי כזה מזל?” זאת שאלה רטורית, אבל אני הולך לענות לה בכל מקרה.

“טוב, יום אחד הבנת שאני מושלם.” היא מכה בזרועי. הדבר היחיד שעולה לי בראש הוא משהו שאבא שלי אמר לי. “אני לא יודע את האיך או הלמה, אני פשוט שמח שזה כך. כי אם זה לא היה, אנחנו לא היינו.”

יכול להיות שאני לא טוב בהרבה דברים, אבל אני ממש מנסה להיות טוב בלאהוב אותה.”

 

ובנימה אופטימית זו, אני לגמרי ממליצה על הספר הזה, כמו על יתר הספרים בסדרה.

 תיהנו.

 

הסתקרנתן? לקריאת הפרק הראשון ולרכישה לחצו כאן.

 

 

 

תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה