שנת היובל מאת ענת לוי.

סקירה מאת תמר אלטרשוילי.

“אהבה אמיתית וטובה לא חייבת להיות חוויה חד פעמית. יכולות להיות לנו כמה כאלה במסלול החיים. כמו שאפשר ליהנות מכל מיני סוגי מוזיקה ומכל מיני מאכלים, אפשר ליהנות גם מכל מיני סוגים של אהבה.”

 
קרה לכם שהתחלתם לקרוא ספר ותוך כדי הקריאה דעתכם השתנתה?
זה קרה לי בדיוק כאן.
ההתחלה לא נראתה מבטיחה אומר זאת חד וחלק. אבל משהו השתחרר עם יחודיות הכתיבה של הסופרת ככל שהתקדמתי בקריאה.
 
לא קראתי תקציר לסיפור (לא מחדשת לכם, יודעת) וממש לא ידעתי מה אני הולכת לקבל כאן.
 
בתחושה הראשונית ובתחילת הקריאה הכתיבה נראתה לי מעט חופרת. סורי על התיאור אבל כך הרגשתי. אמנם זה בא והלך ככל שהתקדמתי אבל היו המון רגעים שפשוט קיבלתי מידע מיותר שלא תרם כלל לעלילה.
 
אני תיכף מסבירה הכל, כולל הכל.
 
רק קודם בנוהל-
קבלו רקע:
 
יעל דולב עומדת לחגוג יובל שנים בעוד מספר ימים.
היא אלמנה כבר שנתיים וחצי ועדיין לא חוותה קשר חדש מאז שבעלה אמיר נפטר. היא בשנת שבתון מהאוניברסיטה בתל אביב שם הייתה מרצה בפקולטה לאומנויות.
אפשר לומר שהיא מבלה את זמנה בניו יורק בנעימים. שתי בנותיה לא גרות איתה.
שגרת יומה מתחילה בריצה בפארק.
 ספורט שלעולם לא חשבה שתתנסה בו. 
יעל הייתה רקדנית במשך שנים. גופה הארוך והתמיר כאילו עצר בזמן, והיא מתהדרת בגזרה אותה טיפחה ותיחזקה בצעירותה.
 
למרות השגרה ששגורה בה היא בודדה.
יעל אינה יודעת מתי הרגע בו החלה לחוש את הבדידות. האם זה קרה כשאמיר בעלה היה עדיין חי?
היא הייתה נפש משוחררת ושמחה. מלאה בתשוקה לריקוד שבערה בה. איכשהו הנישואים לאמיר דיכאו המון צדדים באישיותה מבלי ששמה לב לכך.
 
“האם יש סימן היכר לבדידות? אולי השפתיים הקפוצות כמו אלה שנהיו לי? אולי העצב בעיניים? אולי המרירות המקדירה את הפנים באופן ששום מסכה לא מצליחה להסתיר?”
 
למרות שאין דבר העוצר בעדה מלפצוח בקשר חדש  עם המין השני, יעל לא מצליחה לרתום את עצמה לכך. היא מוצאת סיבות שליליות לכל מי שאפילו זורק שמץ של עיניין בה. ושוללת אותו על הסף.
 
“מאז שאמיר נפטר, עצם הרעיון שאצטרך לבלות עם גבר מטיל עלי מורא. אני מרגישה כמי שעברה תאונה קשה ולא מוכנה לחזור לנהוג ואפילו לא מסכימה שיתקנו לה את הרכב.”
 
במהלך אחת הריצות שלה בפארק היא נתקלת בו.
 
 יובל:
אותו אחד שחוותה איתו אהבה אדירה.
הראשון שלה בכל כך הרבה מובנים.
זה שחוותה איתו תשוקה ללא ריסון.
זה שלבטח הייתה נישאת לו לפני שנים כה רבות.
זה שהיא משווה אליו מבלי משים כל דמות גברית.
 
הוא אדריכל מצליח  שגר בלונדון אך נמצא בניו יורק לעבודה. בעוד מספר ימים, בתאריך יום הולדתה של יעל לא פחות, יחנוך את המלון שתיכנן ועיצב.
הוא נשוי לאיריס ויש לו שני בנים.
 
כאשר הוא פוגש ביעל במקרה במהלך הריצה שלו הוא מזמין אותה לצאת. ממש אבל ממש מתעקש על כך, ולא מוכן לשמוע סירוב מצידה.
 
שלושים שנים עברו להם מאז שהיו יחד.
כל אחד מהם חווה  חיים שלמים.
אך בפגישה אחת בין השניים הכל צף ועולה כאילו הזמן לא עבר בכלל. 
כאשר הם מנהלים שיחה פתוחה ושוטחים זה בפני זו מה לטענתם קרה בעברם הרחוק- כל אחד מזוית הראייה האישית שלו, הם מבינים שהפרידה ביניהם נוצרה לא בגלל נתק או מחסור באהבה, אלא בעקבות לקות בתקשורת, ופירוש לא נכון של חילופי הדברים אשר נאמרו בין השניים.
 
מה קרה ביניהם?
מדוע הם אינם יחד?
האם זה כה פשוט להמשיך מאותה נקודה שעצרו בה מלפני שנים רבות כל כך?
 
שורה תחתונה:
 
סיימתי את הספר הזה בתחושה מעורבת שלקח לי רגע כדי לגרום לדברים לחלחל כדי לחרוץ את דינו.
מה גם שהסופרת לא נתנה סוף סגור ונעול אלא השאירה אותי למלא את המשך העלילה בהשערות. כאילו לא רצתה לתת סוף חד משמעי לסיפור שכתבה, והטילה על הקורא למלא בדימיונו את החלל הריק שהותירה כראות עיניו ומסקנותיו.
 
אחת השאלות שריצדה בראשי לכל אורך הדרך הייתה: האם יעלי תיכנע למה שהיא מרגישה כלפיי יובל, בידיעה ברורה שהוא נשוי? אותה שאלה נשאלה גם מהצד של יובל. האם יבגוד באשה אשר חלק איתה שנות נישואין רבות כל כך?
 
“היטלטלתי בין הרצון לחדש את ימינו כקדם ולתת לעצמי דרור ללכת אחרי התשוקה אליו שבערה בי לבין הפחד ממה שיקרה אם אתן לתשוקה לפרוץ מהכלא שבו היא נתונה כבר שנים רבות.”
 
לא אעשה ספוילרים אבל בהחלט קיבלתי תשובות לשאלות ששאלתי. לא אוכל לומר שהסכמתי או אהבתי כל החלטה של הדמויות אבל בהחלט קיבלתי חומר למחשבה.
מלא שאלות מוסריות חולפות בזמן הקריאה.
האם כה פשוט לבגוד או לשלם את מחיר הבגידה?
 
ציינתי בהתחלה שדי רוויתי מהתיאורים של הסופרת. המון פעמים מצאתי את עצמי חושבת שלא מעניין אותי מה המלצרית או הברמן לובשים. בהחלט מצאתי קטעים שלדעתי האישית היו מיותרים. 
 
שתי הדמויות הראשיות אינן צעירות.
גם יעל וגם יובל עברו מסע חיים שלם.
אין את הילדותיות שמלווה לפעמים דמויות מסוימות. ניסיון חייו של כל אדם ניכר בהשקפת עולמו, בדרך השונה שהוא רואה דברים מסוימים ממרום גילו.
כך גם האבחנות ומוסר ההשכל שמתלווים אלינו ככל שאנו מתבגרים בשנים.
לא סתם אנחנו אומרים לילדינו:”שתגדלו, תבינו.”
 
אתם מכירים את המחשבות שעולות בראש מדי פעם וגורמות לנו לחשוב לעומק על נושא מסוים?
 
אז היו לי המון קריאות של “וואלה” ו”כל כך נכון”
 ו”זה הגיוני” בסיפור. מעין הנהון ראש שלווה משפט מסוים שהסכמתי איתו או לחילופין כזה שגרם לי להביט על נושא מסוים מזווית ראייה שלא חשבתי עליה קודם לכן.
 
הסופרת מצליחה לתרגם מחשבות עמוקות בצורה מסודרת וקריאה. ללא קיטשיות או ציניות בכלל. בצורה כזו שגורמת לקורא להרהר הלאה. הספר מלא בתובנות נהדרות. במטאפורות מקסימות, שבהחלט בא לי להעביר אליכם, כדי שתקראו ותפנימו.
 
בספר אין פרקים.
לי באופן אישי הדבר לא הפריע כלל בזמן הקריאה.
כל הספר מסופר בגוף ראשון מפיה של יעל. 
אני נהריינית, כבר שנים. נהנתי לאזכור מקומות ורחובות כה מוכרים לי באופן אישי (שד הגעתון, קיבוץ כברי, אכזיב).
הכריכה לספר עדינה ושונה מהכריכות המאוסות.
הכתיבה של הסופרת כה רהוטה, השפה שלה עשירה (לעיתים עשירה מדי) ונעימה בהחלט לקריאה. 
 
משאירה אתכם עם ציטוט:
 
“לפעמים אתה חושב שהמבוי סתום, שאין לך כוחות כדי להתמודד עם הקשיים שהחיים מזמנים לך. אבל אז אתה מחליט שאתה חייב. כי זה המחיר שאתה מוכרח לשלם בקופת החיים, כדי לקנות את הכרטיס אל האושר שלך.”
 
אז כרטיס לאושר אין לי להעניק לכם ‘צטערת.
אבל המלצה לספר משובץ ומעוטר בהמון תובנות והגיגים נפלאים, יש לי בהחלט.
קריאה משכילה.

 

הסתקרנתן? לקריאת הפרק הראשון ולרכישה לחצו כאן.

תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה