קרנג’ 2- הסיפור שלי מאת לזלי ג’ונס.

סקירה מאת מירה רוזנפלד.

ספר שני בדואט, קדם לו “קרנג’ 1- הסיפור שלנו”.

****** הסקירה מכילה ספוילרים למי שלא קרא את הספר הראשון ******

 
הספר הקודם ריסק אותי. למה ? למה הוא היה צריך להסתיים בצורה כזאת ? יחד עם זאת, החיים הם לא תמיד גן עדן, הם לא תמיד הוגנים, וכן, יש גם רגעים קשים. ובכל זאת, ג’ורג’ עברה כל כך הרבה, הפרידה משון ריסקה אותה, החזרה היתה אף היא לא תמיד סוגה בשושנים, והמעט שהם הספיקו לחזור וליהנות האחד מהשניה, הסתיים יותר מידי מהר. 

 
ג’ורג’ המקסימה נאלצה להתבגר בעל כורחה, היא החלה את חייה הבוגרים צעירה מידי והאסון הנורא שפקד אותה, מוביל אותה להתבגרות נוספת. 
בעלה והתינוק שברחמה נהרגו בתאונת דרכים בה היו מעורבים. היא נפצעה קשה, רחמה נקרע, והיא לא תוכל להרות שוב. 
 
במהלך הקריאה שאלתי את עצמי, הפרידה של שון וג’ורג’ שארכה ארבע שנים, היתה לה כל כך קשה, פה היא מתמודדת די יפה (אם אפשר לקרוא למספר נסיונות התאבדות די יפה), ובכל זאת, נראה שהיא מרימה את עצמה ומצליחה לחזק אפילו את משפחתה והסובבים לה ואולי אפילו להתחיל לחיות מחדש. איך זה קרה בתוך שנה כאשר במהלך ארבע שנות הפרידה היא התהלכה כמו הצל של עצמה ? ואז קיבלתי את התשובה מפיה של ג’ורג’ בעצמה : 
 
“”זה כואב אחרת. הכאב שהרגשתי אז היה שונה”. 
“במה הוא היה שונה ג’ורג’ ? “
“אז היה היה כאב וכעס, הושפלתי… הוא היה שם, חי את חייו, ואני רציתי שהוא יחזוא ליי, נואשות”. 
“ועכשיו זה לא גרוע יותר ג’ורג’ ? הכאב לא נורא יותר?” קולו של לנון הפך ללחישה. אחי רצה תשובות לשאלות האלה, אבל הוא גם חשש מהן. הוא וודאי פחד עד מוות לגלות עד כמה אני מרוסקת. והייתי מרוסקת. הייתי מנופצת לרסיסים, קרוב לוודאי שאישאר כך לעד, אבל הצלחתי לעמוד בשבר…..
“ג’ורג’ ?” קולו של לנון הבהיר לי ששתקתי זמן רב מידי. 
“זה גרוע מזה. זה הרבה יותר גרוע, לן. אבל הפעם אני יודעת שהוא לא חוזר. הפעם אני יודעת שאני לא יכולה להגיד או לעשות שום דבר. הם לא חוזרים. בעלי והתינוק שלי אינם ונותרו רק הזכרונות, התמונות, הסרטים והמוסיקה”. ” (עמודים 155-156 בנייד)
 
הידיעה הזאת, הסוף הזה, חוסר התקווה, הוא למעשה מה שנותן את התקווה להמשך החיים. הרצון לא לאכזב יותר את המשפחה, לא לגרום לה צער נוסף על זה שכבר קיים, הוא זה שהצליח להרים אותה ולצעוד לעבר העתיד. מרוסקת ככל שתהיה. 
 
אני חושבת שג’ורג’ התבגרה מאוד בספר הזה, היא עיבדה את המוות, עברה את שלב הכעס והאבל. הצער יהיה קיים תמיד אבל היא החליטה בסופו של דבר לבחור בחיים. וזה לא קל. 
לי זה לא היה קל לקרוא את זה, אז אחת כמה וכמה. 
 
אז ג’ורג’ לוקחת את עצמה ונוסעת לאוסטרליה, להתרחק מהמציאות העגומה בה היא חיה, להתרחק מהתקשורת העוינת, מהמעריצות האכזריות, מהשמועות הנוראות שממשיכות לתקוף מכל הכיוונים, ואפילו מהמשפחה המודאגת. היא פשוט רוצה לקחת את הזמן לעצמה. 
היא משתוללת, לוקחת סמים, מתנסה בחוויות מיניות שונות ומשונות, והעיקר שלא להרגיש. לא לחוש את העצב, את התסכול, את האבל הכבד. 
אבל אז היא מחליטה לחזור, ושם מחכים לה המשפחה האוהבת, ואפילו קאם. 
האם היא תצליח לשחזר את מה שהיה ביניהם ? האם הוא שוב יציל אותה ? האם היא תצליח להשתקם ולשקם את חייה ? קיראו ותבינו. 
 
המחברת הצליחה להעביר את התחושות הקשות בצורה כל כך נפלאה. ההזדהות עם הדמויות היתה כה עזה, הצער חלף לי בעצמות, הדמעות זלגו מעצמן. 
והתקווה ? גם היא הגיעה לבסוף. 
 
אז אחרי שחשבתי שאין צורך בספר נוסף, ואולי לפעמים עדיין מבליחה בי התחושה, אני חושבת שלספר הזה יש חשיבות מכרעת, הניסיון להעביר את התקווה שיכולה להיות קיימת גם אחרי מוות אכזרי כל כך, אחרי סוף כל כך טרגי. 
 
ממליצה בחום.

 

הסתקרנתן? לקריאת הפרק הראשון ולרכישה לחצו כאן.

תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה