קוראים לי בלאק / קוראים לה רד מאת טי. אל סמית’.

סקירה מאת אורלי שטרית.

החלטתי לפתוח בהקדשה המדהימה של הסופרת:

 

הספר הזה מוקדש לכל האנשים השבורים והפגומים. אנחנו רואים אתכם, אנחנו פוחדים מכם, וזאת מפני שאתם מרגישים רגשות בעוצמה כל־כך גדולה, שזה מפחיד אותנו. אל תיתנו לזה לעצור בעדכם. אתם מיוחדים, אתם נפלאים. לעולם אל תיתנו לאיש לומר לכם שאתם שונים.

 

“אחת…” היא התנשפה בקול, “אני כבר לא יכולה לחכות עד שאמלט מהמקום הזה.

שתיים…” היא שחררה נשימה נוספת, “אני רוצה להיות אהובה.” התבוננתי בה בעניין.

שלוש,” אמרתי לבסוף, והיא לחצה מעט את ידי, “אני רוצה להפסיק את המכות.”

ואז קפצנו.

 

סקירה משותפת לשני הספרים יחד אז היא תהייה מעט ארוכה, ובכל זאת אין כאן ספויילרים, לא הצלחתי להניח מהיד עד שסיימתי. אז תכינו זמן. או שפשוט תוותרו על שינה, שינה זה לחלשים.

 

צרחותתתת… וגם דפיקות לב מואצות זה מה שהרגשתי. נגמר לי מהר מידי, ריקנות זה מה שהרגשתי בסוף. ואיזה סוף שהיה כאן.

הספרים בנויים בצורה טובה, בכל פעם מתגלה לעיננו עוד פיסה שהייתה חסרה, עד להרכבת התמונה בשלמותה.

 

הספרים מסופרים בגוף ראשון לסרוגין מבלאק ורוז.

 

“אומרים שכל מה שאתה רואה זה שחור… אתה שחור, שחור כמו שמי הלילה בסערה.”

 

ליאם בלאק- הוא שקט ונטול כל רגש.

מגיל צעיר הוא מבודד אין לו אף אחד.

הוא היה האדם השנוא ביותר בתיכון, רבים פחדו ממנו. אף פעם לא דיברו איתו,

 

עד שהגיעה רוז …

אושר. היא גרמה לו אושר.

 

׳ יום אחד היא לא הגיעה לבית הספר. חיכיתי לה. גם למחרת היא לא הגיעה. חיכיתי לה במשך חודשים עד שהבנתי שהיא נעלמה ושלא תחזור. לאחר מכן חזרתי לדרכיי הישנות, חזרתי אל הרוע. היא הייתה האור, והאור הזה נעלם איתה. היא גזלה את האור הזה ממני ומעולם לא קיבלתי אותו בחזרה.׳

 

״האם אי פעם אהבת מישהי עד כדי כך שעצם המחשבה עליה הכאיבה לך?”

רוז היא הדבר הקרוב ביותר לאהבה שליאם חווה בחייו.

 

“מחר״

מחר היה היום שלו תמיד ציפיתי, עד שאוכל להחזיר את הצבע, עד שאוכל להשיג אותו בחזרה באמצעות היד שלה, באמצעות המגע שלה, באמצעותה.

אף אחד לא אהב אותי, אף אחד לא היה מוכן להסתכן בלאהוב אותי. הייתי בן אנוש שבור ופגום – ממיט הרס. העבודה שלי הייתה לגזול אנשים מאהובי ליבם,

תיקון. שבור. פגום. אלה כל המילים שצריך כדי לתאר אותי אלה המילים שמתמצתות את סיפור חיי.

 

בלאק הורג אנשים למחייתו, הוא נטול רגש והוא שחור כמו נשמתו.

 הוא מעורב עם חבורת אופנוענים עבורם הוא מבצע עבודות.

הוא תעלומה, ולא חפץ במגע או בקרבה. הוא גבר שלא מדבר הרבה. הוא מכונס.

אין לו קעקועים, אבל יש לו עגילים במקומות מאוד מעניינים.

 

כעבור עשור נתקל בלאק ברוז כשהיא בכלל לא מזהה אותו. הוא בהלם לראות את מצבה.

היא מסוממת ושבורה.

הוא מציל אותה.

גם מעצמה.

גם מסביבתה.

 

״אני לא מציל אנשים, רוז. אני המוציא להורג.״

בלאק שונה מסתורי מסוכן וממש לא נחמד.

הוא לא רוצה להיקשר שוב לרוז. הוא חייב לתפוס מרחק. אבל הוא לא מצליח בכך.

 

׳הוא הצבע השחור, כשמו, ואילו אני הוורד, כשמי.׳

 

רוז מילר- עיניה תכולות כצבע השמיים, יפהפייה.

היא נבגדת ומנוצלת. רוז עברה התעללות ממי שהיה אמור לאהוב ולהוקיר אותה.

היא מרגישה נחותה, לא שווה. מבודדת ולבדה.

בלאק נכנס לחייה ומציל אותה, אך מביא איתו בעיות והסתבכויות שנעוצות גם בעברם.

היא לא מוכנה לוותר עליו, אך גם לה יש שדים ואנשים מעברה שהיא חייבת להתמודד איתם.

אין לה ברירה עולמה שזור בעולמם.

 

הקשר בינהם:

׳הוא היה רק שלי. הוא היה החורבן והגאולה שלי, והכול באריזה יפה ואפלה אחת.׳

רוז לא מנסה לשנות את בלאק ועל כך מגיע לה שאפו ענק.

 

״אומרים שאני לא מביא דבר חוץ מאשר אפלה, אבל כשאני איתך אני רואה רק צבעים, ולכל הרוחות, זה הדבר הטוב ביותר שראיתי בחיי, רוז,”

 

״כשהוא נמצא איתי הוא טוב, אכפתי ואפילו אוהב. אתה בלתי נשכח, ליאם בלאק.”

 

״איך את יודעת שאת אוהבת מישהו? האם זו הרגשה? תחושה?”

 

״כשאני לא נמצאת עם האדם הזה, אני מרגישה כאילו חסר לי משהו. אני מרגישה כאילו אני בוכה בתוכי. אין מספיק מילים כדי לתאר את החוויה. אתה לא יודע מתי אתה אוהב מישהו כי אהבה היא בסך הכול מילה – אתה מרגיש את זה. אתה מרגיש כאילו משהו חדר לתוכך, השתלט עלייך ותפס בך מקום שאף אחד אחר לא יכול לתפוס.”

 

בלאק לא רואה בעיניים הוא לא משחק משחקים. הוא יורה על מנת להרוג ולא משאיר אחריו עקבות. הוא מתכונן כראוי לקראת הביצוע, ועושה את זה ללא עדים. הקסם טמון בתזמון הנכון. ויש לו סבלנות. הוא משאיר אחריו כרטיס ביקור.

הוא המוות. יש אפילו אנשים שמכנים אותו בכינוי הזה,

״מוות קורא למוות״.

הוא חי מיום ליום בלי תוכניות ונועל את עצמו בפני העולם. אף אחד לא נוגע בו, לאף אחד לא אכפת.

אבל לו אכפת גם אם הוא לא מראה זאת, יש בו רוך ודאגה. כשרוז חוזרת לחייו הכל מתהפך עליו.

היא לא בורחת ממנו, היא אוהבת אותו.

אבל זה לא מספיק.

 

חשוב מאוד לקרוא ברצף, כי הלסת תישמט לכם

הלב יישבר לכם ותצרחוווו ואז תמשיכו לשני

והבטן תכאב, תקללו ותכעסו.

 

נסגרות עסקאות שמאיימות על חייהם והסוף עלול להיות אכזרי מתמיד.

כמו מועדון האופנוענים היריב: ״נחשי הצפע הקטלניים.”

 

אז מי אוהב ומי אויב??

מה שבטוח אי אפשרי לסמוך עליו. על מי??

ומיהו טרייס ומה עבר עליו??

ולמה לרוז קוראים רד??

והאם השברים הופכים שלם??

 

משאירה אתכם עם נקודה למחשבה על צעקות: (אני הרהרתי בזה רבות)

׳הצעקות שנשמעות בחדר הזה משרות עליי רוגע. זה נשמע מוזר, אני יודע, אבל תחשבו על זה. האדם שצועק, צועק כי הוא מרגיש. האדם הזה בחיים, ללא כל צל של ספק, הוא צועק בגלל הכאב, מדמם בגלל העינויים, בוכה בתחינה להקלה. האנשים האלה מרגישים. ייתכן שזה לא סוג הרגש שהם היו רוצים להרגיש, אבל זה רגש, והוא אומר להם שהם בחיים.׳- יאוואלייי, איזה תיאורים.

 

אחת…” היא מתחילה לספור, “… אני לא רוצה לאבד אותך. שתיים…” היא ממשיכה, לוחצת את ידי, “… אני לא יודעת אם אני יכולה לנשום בלעדיך.” קולה מתחיל לרעוד.

״שלוש…” אני אומר, בדיוק כמו בפעם האחרונה, “… איזבל צריכה אותך.”

 

לסיום: ספרים שהשאירו אותי חסרת נשימה, אהבתי את הדמויות ואת קצב ההתרחשויות.

אהבתי בצורה מיוחדת את בלאק ואת ג׳ק.

אחד הדואטים הכי הכי טובים שיש.

פשע שיש בו הכל במינונים טובים וסוחפים.

 

״אתגעגע אליך כשלא אוכל לראות אותך, ואתגעגע אליך אפילו יותר עד הדקה שנתראה.”

“עד אז אתגעגע לדקות, לשניות, לשעות.”

אני כבר מתגעגעת לבלאק ולרוז

 

 

“אתה חושב שהיית יכול לאהוב אותי, ליאם בלאק?”

“כן, רוז מילר. אותך. מאז הייתי בן שש עשרה.”

 

מעניין אם היה יכול לאהוב גם אותי ?

 

אני צופה לי מחסום קריאה בקרוב

הסוף הסתיים עם נקודת פתיחה להמשך מחכה כבר שwhite יתורגם יהיה כאן בלאגן

וגם green פליזזז

 

 

מומלץ מומלץ מומלץץץץץ.

 

הסתקרנתן? לקריאת הפרק הראשון ולרכישה לחצו כאן.

 

תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה