צומחת מתופת מאת הילה מגן.

סקירה מאת מור אסולין.

ספר שני מדואט.

את החלק השני של הדואט קראתי בשקיקה, קראתי לאט, ובשלב מסויים עשיתי גם הפסקה.

הבנתי שעוד רגע זה נגמר.

 

“תקווה היא הדבר היחידי שיכול לנצח פחד”.

 

זה משפט שראיתי אתמול באחת מהפגישות שלי וידעתי אין משפט יותר טוב מזה לתאר את החלק הנוסף של הדואט.

 

בחלק זה אנחנו נחשפים לדמות של סופי, דמות שמבינה שהיא צעירה ושהיא צריכה לחיות, היא חייבת לרפא את עצמה, ולהפנים שהרוע שהיא חוותה לא יכול להגדיר אותה.

 

“אם מה שעברתי לא הרג אותי, תהיה בטוח שהתחשלתי. כל יום שאני עושה משהו לפי רצוני המוחלט, זה נס בעייני”.

 

זה מה שמסכם את סופי, היא חזקה, היא לביאה והחוזק שלה גורם לי להעריך אותה הרבה.

 

מייקל איזה גבר, גבר שבאמת כל אחת מאיתנו הייתה רוצה. הוא כל כך מציאותי. אני לא חושבת שיש הרבה גברים מכילים כמוהו.

 

“הרגשות שלי מטיילים על כל צבעיה של הקשת. אני מאושר, מודאג, כועס, חושש, אוהב”.

 

השניים פוסעים בשביל לא מוכר, האחד לא אהב אף פעם והשניה לא מכירה את האהבה שיכולה לרפא אותה לעד.

 

לסיכום אומר,

שהספר הראשון התעסק איחוי והשלמת החסר ולא היה בו ולו מעט של רומן, בחלק השני קיבלתי הכל!

את סגירת הקצוות, את האהבה, את החברות.

כל כך טבעתי בעלילה שלא הרגשתי שסיימתי.

מייקל וסופי ישארו איתי לעד.

 

 

חברים אני ממליצה בחום על הדואט המקסים הזה.

הסתקרנתן? לקריאת הפרק הראשון ולרכישה לחצו כאן.

לרכישת הדואט, לחצו כאן.

 

תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה