פאלון / לוקה מאת סוראיה נאומי.

סקירה מאת אורלי שטרית.

דואט ‘סינדיקט שיקגו‘.

 

אני אוהבת ספרי מאפייה ואת אלו האיטלקים אני אוהבת במיוחד. אני אוהבת את האקשן הקצביות ואת הדרמה, את רוח הלחימה והכי חשוב – העלילה. אני אוהבת ללמוד על מבנה הארגון את ההיררכיה ואת דרכי הפעולה.

כן כי שם “כבוד” הוא מעל הכל. ונשים הן מחוץ לתחום. הגברים שם קשוחים עשויים ללא רבב ולוקה הוא בדיוק אחד כזה.

כשאתה כפוף לחוקים ולקשר השתיקה – אומרטה. אך מנגד נלחם על האהבה- הסיפור טוב יותר הוא פצצה.

יש משהו סקסי להחריד בשפה הזו ‘Ti amo  tu solo dolcezza‘ הבנתי הבנתי ונמסתי.

באותה מידה גם קללה הייתה נשמעת כמחמאה יפה אההה.

פאלון ולוקה נפגשים במועדון הם נתקלים זו בזו במקרה, או שלא. מאז הפגישות הופכות תדירות, לוקה לא סתם צץ בכל מקום. יש לו מטרה ולדעתו אצל פאלון נמצאת התשובה. היא לגמרי לא מודעת לסביבתה ולסיבות שלו וזה רק אחד מהשקרים שלוקה סביבה טווה.

אז נכון שהוא מדליק גבר גבר והיא תמימה ועדינה, לאחר חצי שנה של קשר נחשפת התמונה הרחבה. הם מתרחקים ונמנעים, פאלון מגלה בדרך לא דרך שלוקה הוא מה”קוזה נוסטרה” הוא שייך לסינדיקט שיקגו ולא מה שחשבה. שאיש העסקים המצליח ששונא את הרשת החברתית הוא לא רק מפתח תכנה בתחום האבטחה. הוא ה – סגן בה’ הידיעה.

לוקה – מר דמיליאנו ,הוא חצי איטלקי ומסתורי. הוא  בן 29 בעל עיניים ירוקות חודרות ועמוקות. גבוה ומהמם. קשוח רגוע ולא מאבד שליטה- כך לפחות הוא נראה. השותף לעבודה שלו  אדריאנו הוא חברו הטוב ביותר, יד ימינו והבטחון שלו. הוא בן יחיד שהתייתם וגודל ע”י דודו. תיאו שלו.

הדואט כתוב בגוף ראשון מנקודת מבטם של פאלון ולוקה לסירוגין.

למרות זאת לעיתים זה הרגיש לי כאילו הסיפור בכלל בגוף שלישי (שאני אישית פחות אוהבת) משהו בכתיבה לא אפשר לי להתחבר עד הסוף לדמויות ולהרגיש קרובה אליהם. היה לי מעין ריחוק.

 

בעלילה קיימות דמויות משנה שהוסיפו צבע וחיים לסיפור.

 

בתחילת הספר השני מקבלים קדימון על שהתרחש בכרך הראשון בערך כשני פרקים מסכמים, יכול להיות מעולה למי שעושה הפסקה ביניהם.

אני קראתי ברצף כך שעדיין לא הגעתי להחלטה חד משמעית אם זה היה באמת נחוץ.

 

מה שכן את הכרך השני אהבתי יותר, היה לי יותר אקשן במהלכו. לא היה רגע דל. היה מתח ברמת מותחן שלא יכולתי להניח מהיד, אירוע רדף אירוע בעיקר ממחצית הספר נשאבתי ולא יכולתי להרגע. ריחמתי על פאלון והלב שלי בכה. רכבת הרים ממש.

 

 

פאלון מייקלס  – בת 25 גם היא בת יחידה להוריה. עיניים ענבריות ושיער כהה וגולש. היא חיה חיים רגילים ושגרתיים. יש לה דעות משל עצמה, היא נפש עצמאית, לא הטיפוס שנכנע בקלות. היא קופרייטרית בחברה גדולה, שמארגנת אירועים לגיוס כספים לעמותות. היא חדת אבחנה לפחות זה מה שהיא חושבת על עצמה. היא מכורה לארל גריי וצורכת מתוקים בסופ”שים בעיקר.

היא לא פראיירית וכנועה כמו נשות המאפייה הרגילות. היא אמיצה ולוחמנית.

 

היא  אוהבת ספרים ואוספת ציטוטים מתוך ספרים וכותבת אותם בכל מקום. הספרים הם חלק אינטגרלי משגרת יומה. בעניין הזה פאלון ממש מזכירה לי אותי.

 

הקשר בין פאלון ללוקה:

פאלון היא המקום השלו והנח שלו היא הכרית והשמיכה.  איתה הוא יכול פשוט להיות.

היא מחזירה לו את האנושיות אך היא גם נקודת התורפה שלו. ובמאפיה זו חולשה לא רצויה. הוא נחוש להגן עליה אך מבין שהוא זה שהכניס את פאלון לסכנה עוד יותר גדולה.

היא לא עושה לו חיים קלים, היא נעלמת ומתעלמת.

הוא התאהב בה מהר וחזק. היא “שברה” אותו – היו רגעים שהרמתי גבה שרציתי לנער אותו ולהגיד לו: ‘היי, אתה סגן בקוזה נוסטרה,?? תתעורר, הלוווו תהייה גבר לעזאזל’.

מערכת יחסים שמבוססת על הסתרות ושקרים בעיקר שלו אבל גם שלה לא תחזיק מעמד לימים. האמון נסדק ולא קיים כלל. גם בהישרדות שהוא מצרך יקר. הם שניהם מבולבלים ופאלון מכריחה אותו להיות עסוק “בבקרת נזקים”  ההיאחזות באהבה שלהם לא מספיקה. אך הוא הוכיח שהוא שם בשבילה החל מהדקה הראשונה.

האם ניתן לאהוב מישהו שבכלל לא מכירים? האם ניתן לסלוח ולשקם למרות הסימנים המחשידים? האם עולמות כל כך מנוגדים מתאחדים?

“תמיד יש אדם אחד שאיתו, אפילו עוצמת הפגיעה לא מצליחה להפחית את עוצמת האהבה”

הלב מרגיש מה שהלב מרגיש לפעמים גם ללא הגיון. ומסתבר שזה לא משנה מי אתה האהבה מכה בכל אחד. היא לא מבדילה בין מעמדות דתות ומינים.

 

שמחתי ללמוד עוד על מה שהולך בפנים – במבנה, זאת מאפייה יחסית רגועה לטעמי.

אך אל דאגה גם כאן יש דם בגידות יחסי אהבה-שנאה ומאפייה יריבה. יש אינטריגות

ומיהי קמילה ומה באמת תפקידה?

 

ציטוט מנצח: “אם תשווי את מכאובי החיים למנעמיהם של חיי הדמיון,
לא תרצי עוד לחיות, רק לחלום”

לסיום:

בספר הראשון מבחינתה של פאלון, הכול שחור או לבן. זו תפיסה נאיבית שבה רוב האזרחים נאחזים, כדי להרגיש מוגנים. זוהי המעטפת שמגוננת ונותנת לנו לחיות בשקר שאנחנו מספרים לעצמנו.

“החיים אינם שחור או לבן, החיים אפילו אינם אפור; למעשה, לחיים יש גוון שונה לגמרי, בלתי מוגדר, שאותו אפשר לראות כשפוקחים את העיניים ומסתכלים מעבר לאמות המידה שמציבה לנו החברה.”

 

בכרך השני היא כבר מבינה שהחיים לגמרי לא בצבעים חד-גוניים, השחור והלבן הופכים אפור, וגם עוד צבעים לקשת מתווספים.

 

 

קריאה נעימה.

 

הסתקרנתן? לקריאת הפרק הראשון ולרכישה לחצו כאן.

תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה