סמיך ממים מאת דילן אלן.

סקירה מאת יפעת ארניה.

“..הידיים האלה כתבו את הספר שהסעיר את המדינה.

זרוק את המפתח ניצב במקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס

במשך כמעט שלושים שבועות.

הוא נבחר כספר הטוב ביותר של השנה.

כל זאת בהיותו ספר ביכורים של סופרת

שזו הפעם הראשונה שהיא כותבת,

ושהוציאה את הספר בהוצאה עצמית.

היא שובה את העין, ואני כבר יודע שהיא תצליח למכור בשבילנו את הסרט הזה.

הציבור יתאהב בה ברגע שנעמיד אותה מול מצלמה.

אם מוסיפים לתערובת את כישרונה העצום ואת שאפתנותה הגלויה,

ברור שמדובר כאן במתכון להצלחה..”

 

עכשיו עם יד על הלב,

כל הסופרים/ות הוותיקות שבנינו, החדשים/ות, וגם…אלה החולמים/ות להיות סופרות בפוטנציה,

איזה חלום?!

איזו פנטזיה?!

And the Oscar goes to…..”

תודו שזה מדליק.

מדובר בסיפור לא פחות ממבריק.

סיפור שיש בו הרבה מעבר למילים הכתובות.

סיפור שנותן לך לתהות…לא מעט …לא רק על מה שקורה שם, במקום בו העלילה מתרחשת…

אלא סיפור שגרם לי לתהות לא מעט על עתידנו, על המדינה שלנו.

סיפור על נושא “חם” בארה”ב וגם פה במדינתנו הקטנה…

סיפור על האנשים השקופים, אלה שחיים בין הצללים, מתחת ל’ראדר’,

האנשים … ה”לא מתועדים”.

אלה שנמצאים בסוף שרשרת המזון…הפליטים.

זה סיפור על קשיים, על כאב.. אבל גם על הצלחה,

על כאלה שמגשימים חלום כנגד כל הסיכויים.

 

לוצ’יה וגה, לוסיה, בת 23,

המילה liberated , חירות בספרדית, מקועקעת ממש קרוב לליבה.

היא חולמת על חיי חירות, על ההנאות הקטנות של החיים.

היא אישה חכמה ואמיצה, אחת שבטוחה בעצמה.

תמימה, ישרה ושאפתנית.

היא אמנם צעירה, אבל החיים הראו לה שהדרך קדימה היא באמצעות ההתגברות על הפחד.

היא אחת שתסחט כל טיפת חיים מקיומה.

עד כה חיה מתחת ל’ראדר’, איבדה וויתרה על הרבה דברים.

עד שפרסמה את ספר הביכורים.

הספר שלה, “זרוק את המפתח” , מסופר מנקודת ראותה של נערה צעירה .

היא נמנית עם קבוצת אנשים שנכנסו לארצות הברית באופן לא חוקי בהיותם קטינים.

רובם הגיעו עם הוריהם ולא בחרו בכך מרצונם החופשי.

צעירים אלה זכו בכינוי ‘חולמים’…

היא קיוותה לשפוך מעט אור על חייה של נערה שמרגישה אמריקנית, שאוהבת את אמריקה,

אך אהבתה אינה זוכה למענה.

הספר שלה הצליח בתוך כמה חודשים לעשות הדים.

רבים רוצים לקנות את הזכויות לספר שלה.

היא מגיעה לפגישה אצל ריס קאראס, בנושא הפקת הספר לסרט.

הוא אדם תכליתי, אובייקטיבי וחסר רגשות.

אחד שקיבל בחיים הכל על מגש של כסף.

אדם מפורסם, הבן היחיד והיורש הבלעדי לשושלת קאראס תקשורת.

בעשור האחרון פילס את דרכו מהתחתית אל ראשות האולפן.

במקביל, הוא התחיל להתפרסם ב’תנועה לזכויות מהגרים’.

במשך שנים ניסה לפעול להגברת המודעות, לגרום לאנשים לדבר ולחשוב ולמחוקקים לפעול.

הוא רוצה לקחת את הסיפור הזה ולחשוף אותו לקהלים רחבים.

הוא מאמין כי למדינתו יש מחויבות כלפי ה”חולמים”.

הם גדלו וחונכו שם, הם אוהבים את מדינתם והיא ביתם.

הרי ילד הוא חסר הגנה בארץ שמסרבת להעניק לו מחסה כמתחייב ממעמד של תושבות קבע.

נושא ההגירה הפך להיות תפוח אדמה פוליטי לוהט.

איש לא רוצה לעסוק בו.

אך ריס מאמין כי הסרט ישנה את מהלך ההיסטוריה.

 

בין ריס ללוסיה יש משיכה מטורפת,

אבל יותר מידי מה להפסיד…

הפערים בניהם עצומים.

היא עובדת שלו,

צעירה ממנו בלא מעט שנים.

התקשורת לא תניח להם,

זה סיכון גדול בעבורה…

היא אישה חזקה שעבדה קשה ונלחמה על כל סנטימטר בדרך שסללה לעצמה בחיים.

היא לא יכולה להרשות לעצמה הסחת דעת או מעורבות בדרמה.

ריס מייצג את כל מה שבנות כמוה אינן אמורות לחלום עליו- עוצמה, כסף, עצמאות..

הוא מצא את חירותו,

והיא… רק טועמת חירות של מישהי אחרת.

גם אם תעמיד פנים, לעולם לא תוכל לשכוח שחייה של לוסיה, אינם שלה באמת…

ובכלל….יש את פרק 15….

היא זרקה עליו רימון,

הוא זרק עלייה פצצה גרעינית.

הם מבינים שאין סיכוי שיוכלו להיות בגללו.

אותו פרק…פוער קרע ענק.

צונאמי של כאב וזעם.

טראומה גדולה לשניהם.

ליבם מתרסק לרסיסים…

האם יצליחו להתגבר עליו אי פעם בחיים!?

האם ליבה של לוסיה יצליח למחול?

היא צברה בליבה כל כך הרבה כעסים…

האם היא תצליח לנהוג בנדיבות?

 

הסופרת שזרה במהלך הסיפור תובנות עמוקות,

“אף אחד לא מושלם,

כל אחד פגום בכל כך הרבה דרכים.

אבל הסדקים והשברים האלה,

הטעויות שאנחנו עושים,

כל אלה מחשלים אותנו…”

הרי לכל מעשה יש השלכות…

לפעמים הן הורסות…

זכרו,

גם את הטרגדיות אפשר להפוך למשהו חיובי

אז אל תרשו לפחד לעמוד בדרככם,

השיגו את מה שאתם רוצים.

מאחלת לכולנו,

להיות אמיצים ולהגשים את חלומותינו,

נטולי פחד ובלתי ניתנים לעצירה.

“אם תוכל לחלום- ולא להפוך את חלומותיך לאדוניך

אם תוכל לחשוב- ולא להפוך את מחשבותיך למטרתך

זה המתכון הטוב ביותר לאושר

לא לוותר

לעבוד קשה

לנהוג בענווה,

בכנות”

 

כאבתי את כאבה של הגיבורה,

היו קטעי שפשוט רתחתי מזעם.

הסיפור אמנם מסופר על מצב אקטואלי בארצות הברית,

אבל לצערי, קיים גם במחוזותינו…

בישראל של היום, יש לא מעט מבקשי מקלט, מהגרי עבודה ואף קורבנות של סחר בבני אדם.

הם האנשים השקופים…הלא רשומים…

מדיניות הממשלה היא גרוש אלה שהגיעו לארץ ללא אישור או אלה שאשרת שהייתם פגה.

ישנם כאלה, ברי מזל, המקבלים מעמד של “תושב ארעי” אך גם זכויותיהם אינם שווים.

עמדת רוב הציבור, בגנותם.

אני לא מזלזלת בכך שרמת הפשיעה עלתה, שחלקם הפכו ל’נטל’ על המדינה…

אך יש לא מעט ילדים של אותה אוכלוסייה,

אלה שנולדו פה, שלא מכירים תרבות אחרת…שלא בחרו…

ילדי המהגרים לא ביצעו פשע בכך שנולדו פה,

לא ביקשו שיביאו אותם,

לא ביקשו לגדול פה,

אבל זה מה שקרה.

זה הבית היחיד אותו הם מכירים.

הספר הזה גרם לי לתהות לא מעט בנושא,

לחשוב, איך אפשר לעשות את העולם שלנו טוב יותר.

קשה להפריז בערכן של שייכות ושל ודאותה..

אלה לא מותרות…

 

אסיים בציטוט שהתחברתי אליו במיוחד,

“שום דבר לא חזק יותר משני לבבות הפועמים בקצב אחד”

הרי,

אהבה סמיכה ממים

לדם אין שום משמעות ללא אהבה

כי במקום

ש”הלבבות שלנו מדברים במקומנו.

הגוף שלנו מתרגם.

מי זקוק למילים?”

“דיוס מיו” לבבות עשיתם זאת שוב… רק שהפעם, שיחקתם אותה בענק

 

רוצו לקרוא

 

תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה