נישואים גנובים מא דאיין צ’מברליין.

סקירה מאת יעל אסולין.

 

** “הטרגדיה שלך היתה ההצלה שלי.

השנה היא 1943 בבולטימור, לטס דה מולו יש חיים נפלאים והיא מאושרת. היא עומדת לסיים את לימודי האחיות שלה, מאורסת לוינסנט, אהוב נעוריה ומחכה להתחיל את חייה המשותפים איתו. אבל לחיים יש תוכנית משלהם ותוך פחות משנה טס מוצאת את עצמה בהיקורי, צפון קרולינה, בהריון ונשואה להנרי קרפט….

מה קרה? איך היא הגיעה למצב הזה? את זה אשאיר לכן לקרוא

** “שמרתי אותה לבחורה הנכונה.” הוא חייך אליי כאילו אני הבחורה הזאת, אבל היה משהו חלול בחיוכו. איך לא?
הם לא יחבבו אותי,” אמרתי.” המשפחה שלך. וכל היקורי.”
הו, הם יחבבו אותך מאוד אחרי שיכירו אותך.”
אתה לא מכיר אותי,” אמרתי.

טס מוצאת את עצמה בעיר זרה, חמותה וגיסתה שונאות אותה, העיירה לא מקבלת אותה וחושדת בכוונותיה ובעלה הוא טיפוס קר ומרוחק שמסתיר ממנה דברים ואמנם לקח אחריות על הילד ודואג לכל צרכיה של טס אבל מה לגבי צרכיה הרגשיים?

האם טס נידונה לחיות בנישואין ללא אושר?

חייה בהיקורי לא קלים, נדמה שאף אחד לא מוכן לתת לה הזדמנות וטרגדיה שקורת במשפחה מחמירה את המצב ואת עוינות הסביבה אליה.

** כולם כאן שונאים אותך,” אמרה בבוטות. “כולם אוהבים את ויולט. ובאמת,” היא אמרה והנידה את ראשה,” את לא יודעת אפילו חצי מכל הסיפור.”…

הכל משתנה כשמגיפת הפוליו מגיעה להיקורי וטס מתנדבת לעבוד כאחות בבית החולים הארעי שנבנה לצורך טיפול בחולים ומגלה את עצמה מחדש.

האם טס תצליח למצוא את עצמה בתוך העיירה בעקבות המשבר של מחלת הפוליו? והאם היא תצליח לגרום להנרי להפסיק להיות כל כך קר ואדיש אליה? ומה הוא מסתיר ממנה?

עד כה לא הייתי חסידה של רומנים היסטוריים ובשנים האחרונות לא קראתי רומנים מהסוג הזה. לא היתה סיבה מיוחדת, זה פשוט לא משך אותי. אבל כשקראתי את התקציר של נישואים גנובים משהו אמר לי לנסות ואכן לא הצטערתי, משהו בו קסם לי כך שלא יכולתי להוריד אותו מהיד ולהפסיק לקרוא. היה מאוד מעניין לקרוא על החיים בשנות הארבעים. לא אחת מצאתי את עצמי מתעצבנת מדברים שהיו נהוגים אז (היחס לשחורים, היחס לנשים וכו’) ומצד שני זה היה מרתק לקרוא איך בעבר התמודדו עם המלחמה, מחלות (בדגש על מגיפת הפוליו) והחיים בכלל.

מה שכן, אני חייבת לציין שהפריע לי קצת הקצב של הספר שהיה איטי ולעיתים מעט נמרח ואני צופה שזה לא יתאים לכל אחת אבל אני חושבת שבהחלט שווה לנסות כי משהו בו עדיין לא מאפשר להפסיק לקרוא, למרות הקצב האיטי. הספר תופס תאוצה בהמשך כאשר מגיפת הפוליו מתפרצת ולכן צריך פשוט להיות סבלניים.

ומה לגבי הדמויות?

האמת שלפעמים התעצבנתי על טס, חשבתי שהיא חסרת חוט שידרה, נותנת לבעלה ולמשפחתו לשלוט בה, שהיא יותר מדי מוותרת ולא עומדת על שלה. לקח לי זמן להיזכר שהשנה היא 1944 ובאותה תקופה היה קצת קשה לנשים לעמוד על שלהם מול הבעלים שלהן אבל עדיין- היו מקומות שחשבתי שהיא בהחלט יכלה להתעקש ולא לאפשר לאחרים לתת לה את היחס הזה.

** “הרגשתי כאילו קיר סמוי נבנה סביבי, והאנשים הטובים של היקורי שמרו על מרחק. אני הפולשת. הזרה. איש לא העז להתקרב”

אבל למרות זאת אי אפשר לקחת ממנה את זה שהיא אמיצה, שלא היססה  לעזוב הכל ולהתחיל חיים חדשים כפי שחשבה שיהיה נכון לעשות, ושבשום שלב היא לא הרימה ידיים. היא ללא ספק לא מהבחורות שנכנעות כשקצת קשה. כנועה לסביבה כן, אבל לא לעצמה. זה אולי נשמע קצת סותר אבל זה לא וכשתקראו, תבינו.

** “לא יכולתי לומר מה באמת חשתי בבית הזה. איבדתי את עצמי כאן. איבדתי את טס, יום אחר יום.

האם טס שאבדה תימצא את עצמה לבסוף או שהעיירה תשנה אותה לעד?

והנרי?

הנרי היה סוג של חידה כמעט לכל אורך הספר ולכן אני לא יכולה להרחיב עליו כי אחרת אגלה לכן את הפתרון לחידה המסתורית הזו. לא פעם לאורך הספר חשבתי שפיצחתי את דמותו והתברר לי שטעיתי. הוא היה אדיש, מרוחק, מסתורי ובאמת שלא הבנתי למה הוא לא נפתח לפניה. איך יכול להיות שהוא חי עימה כל כך הרבה זמן ולא משנה את גישתו. הוא ללא ספק אחת הדמויות המסתוריות והמפתיעות שיצא לי לקרוא, ולא ידעתי אם לשנוא אותו או לא, אבל מה שבטוח- אי אפשר להישאר אדישים אליו ואי אפשר להפסיק לנסות לפתור את החידה הזו שנקראת ‘הנרי קרפט’. גם כשתחשבו שהבנתם אותו- אני בטוחה שהוא יפתיע אתכן.

לסיכום- זו היתה דרמה שונה ממה שהייתי רגילה אליה אבל מהנה מאוד. תיאורי החיים בשנות ה40 היו מרתקים ולמרות הקצב האיטי של הסיפור היה בו משהו סוחף ומסתורי שלא מאפשר להניח אותו. מקווה מאוד שתהנו ממנו כמוני, אני ממליצה בחום לקרוא אותו ולא לדלג גם על דברי המחברת בסופו שללא ספק נותנים עוד צבע לסיפור של התמודדות העיר עם מחלת הפוליו.

 

 

הסתקרנתן? לקריאת הפרק הראשון ולרכישה לחצו כאן.

תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה