“מכתב אהבה לוויסקי” מאת קנדי סטיינר.

 

סקירה מאת יפעת ארניה.

 

“…ידעתם שבגאלית עתיקה ויסקי זה ‘מי החיים’?

למדתי את פרט הטרויה הקטן הזה רק מאוחר יותר בחיי,

אבל אני זוכרת שדמיינתי כמה קסום היה הוויסקי בפעם הראשונה,

שהנזירים ההם טעמו אותו,

עד כדי כך שהם העניקו לו את השם הזה.

זה בטח שינה את חייהם.

דמיינתי שהייתה השתהות אחרי הטעימה הראשונה, נשימה נדהמת,

והכרזה שלא יוכלו עוד לחיות בלעדיו.

הרי אנחנו לא יכולים לחיות בלי מים נכון?…”

 

זה בדיוק מה שהרגשתי כשקראתי את הספר המופלא הזה.

שאני לא יכולה להמשיך ולהתנהל מבלי לדעת מה קורה עם הדמויות.

נכון שהיו רגעים שהם הטריפו אותי,

שרציתי לטלטל אותם…

לשאול אותם אם הם רציניים…

כשפתחתי את הספר לא ידעתי מה מונח לפניי.

התקציר היה עמום,

הפתיח….

הוביל את מחשבותיי לדבר שונה לחלוטין.

חברה המליצה…

קראתי את הספרים הקודמים של הסופרת… ואהבתי מאד…

ואתם מכירים אותי…אני אחת כזו…שזורמת…

מה אגיד לכם,

לרגע לא ציפיתי לכזו הנאה ורכבת הרים.

אספר לכם ממש בקצרה כדי לא לחבל בקריאה..

 

בי פגשה בו לראשונה באחד מאימוני הריצה שלה עם חברתה הטובה.

היא ניסתה לאותת לה…אתם מכירים…

את קוד ה…’גבר הורס מתקרב’…

אבל היא התנגשה בו…

חברתה באה מיד לעזרתה ואיך לא?!

הוא נשבה בקסמה…

הן שתיהן היו מה שנקרא…’יורקות אש’,

אבל לחברתה היה יתרון מובהק.

מעבר להיותה לביאה לוחמת,

היא הייתה כמו.. ‘חד קרן’

ממש…כישפה את הגברים…

בי הפכה במהרה ל’גלגל החמישי’.

היא תכננה להיות ידידה שלו,

ולהתעלם מהזרם החשמלי הקטן בבטנה בכל פעם שחייך אליה.

הוא הרי חבר של החברה הכי טובה שלה..

היא ניסתה להתרחק,

הוא הציע ידידות…

היא ידעה שזה רעיון גרוע.

פעמוני התרעה ואזעקה פעלו,

דגל אדום הונף..

אבל… ג’יימי… היה קסם אמיתי.

הרי הקטע עם ויסקי שהוא משקה עיקש שלא מאפשר להתעלם ממנו.

הוא לא סתם יושב על המדף בבקבוק ומחכה בסבלנות,

הוא דורש תשומת לב.

בי אדם שאפתן.

אחת שמאמינה שגם כשקשה הפייטרים לא מוותרים

והיא…אחת שמבינה בקשיים…

 

לפעמים צריך לחבק את הכאבים שהחיים נותנים לנו,

כי כאב הוא אחד מהרגשות מלאי החיות ביותר

שאנחנו יכולים להרגיש.

הכאב…מזכיר לנו שאנחנו חיים.

לפעמים אנחנו מפחדים יותר מהדברים הטובים בחיים,

מאשר מהדברים הרעים.

אנחנו מרגישים שלא מגיע לנו

או שזה לא אמיתי.

שזה ייעלם מהר ובקלות ואנחנו נשאר בהריסות.

אבל בואו נודה,

במובן מסוים אנחנו מבינים מי אנחנו בעיקר דרך

הטעויות שאנחנו עושים.

לפעמים אנוכיות היא מילה נרדפת לפקחות.

אלה החיים שלכם,

אתם צריכים לחיות אותם ולא אף אחד אחר.

כל אחד צריך להיות אנוכי בשלב זה או אחר בחיים.

לפעמים זה בסדר להעמיד את עצמך במקום הראשון.

אי אפשר לחשוב כל הזמן על האנשים מסביב עד כמה יפגעו,

או מה יחשבו עלינו.

אתם צריכים להיות מאושרים בעצמכם,

כי אף אחד לא יעשה זאת למענכם.

לא משנה מה יהיה, תדאגו שזה יעשה לכם טוב.

אז שימו אותי ברמקולים

https://www.youtube.com/watch?v=ujNeHIo7oTE

 

זוהי המלצה חמה לחלוטין

אני נהניתי בטירופים

עכשיו תורכם

יפעת ארניה

 

הסתקרנתן? לקריאת הפרק הראשון ולרכישה לחצו כאן. 

 

 

 

תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה