לפני שהיינו זרים מאת רנה קרלינו.

סקירה מאת מירה רוזנפלד.

את כתיבתה של רנה קרלינו הכרתי בספר “קוראת את חיי, ועד מהרה התאהבתי. כתיבתה נוגעת בנקודות הנכונות, היא מרגשת, היא זורמת וקלילה. כך היה גם בספר הנוכחי. 

 
הספר לפני שהיינו זרים מספר את סיפורם של מאט וגרייס. הם הכירו כשהיו סטודנטים. הוא לצילום, היא למוסיקה. הם חלקו מגורים בשכנות, ולא רק את זה הם חלקו. היה ביניהם כל כך הרבה מן המשותף אך היו גם כל כך הרבה פערים, אך כשהניצוץ נדלק, אף אחד לא הצליח לכבות אותו. אבל אז זה קרה. החיים קרו, ועוד כמה תוכניות לא צפויות בדרך. 
 
מאז עברו חמש עשרה שנים. היום, גרייס אישה מצליחה, עדיין מנגנת בצ’לו המיתולוגי שלה, אך עושה כל כך הרבה יותר. היא מלמדת בבית ספר תיכון וצפוי לה עוד עתיד מזהיר. 
מאט עדיין עובד בנשיונל ג’יאוגרפיק, בעיקר מנסה לשכוח, אבל העבר אינו מרפה. 
שניהם חיים עדיין את העבר באיזשהו מקום, מתרפקים על זיכרונות מתוקים מדבש, מחיים שהיו וכבר אינם. 
 
למה זה התפרק ? מה קרה שם ? איך חלפו חמש עשרה שנים של נתק כזה ? מי גרם לזה לקרות ? 
 
ואז. 
 

תחנת רכבת עמוסה. הרכבת מתקרבת. מאט וסקוט ממתינים לרכבת שלהם, אך זו היתה עמוסה מידי.

“סקוט ואני עמדנו על הפס הצהוב וחיכינו לרכבת הבאה, העמוסה פחות. בדיוק כשדלתות הרכבת נסגרו, היא הסתובבה. ענינו נפגשו.
מצמצתי. שאני אמות.
“גרייס?”
היא הצמידה את ידה אל הזכוכית ואמרה בשפתיה, “מאט”? אך הרכבת החלה להתרחק”. (עמוד 16)   
 
אם החיים היו מבלבלים עד כה, עכשיו מדובר בכאוס מוחלט. 
 
אין למאט מושג איך להגיע אליה בשנית. איך המלאכית שלו נחתה עליו כמו מן השמיים ? הוא אובד עצות עד שחברו מעלה רעיון קלוש לאיתורה. 
 
הספר מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטו של מאט ומנקודת מבטה של גרייס לסירוגין. 
הוא מתחיל בהווה, במפגש האקראי ואח”כ בניסיונות האיתור, ועובר לספר על העבר, שוב מנקודת מבטם של השניים. אט אט הקורא מתחיל להבין מה קרה ואיך נוצר הנתק הכל כך מיותר הזה של חמש עשרה שנים. 
 
“אני מרגיש כאילו אני חי בסיוט, כאילו התעוררתי עכשיו מתרדמת וגיליתי שחמש עשרה שנים מהחיים שלי עברו. הכל ממשיך בלעדיי, פספסתי הכל”. (עמוד 296)
 
כעת, השאלה הנשאלת היא, האם זה לא מאוחר מידי לשקם את שנחרב ? 
 
המפגש המחודש מעלה תהיות רבות, התלבטויות, המון רגש, כעס ותסכול של שני הצדדים. והקשיים לא מאחרים להגיע. 
 
הספר מקסים, כתוב בצורה מעניינת וקולחת. יחד עם זאת, לקח לי כמעט שבועיים לסיים אותו, וזה לא בגלל שהוא לא עניין אותי, ממש לא. לעיתים (כמעט תמיד) הטיימינג של הקריאה, והספר האחרון שקראת, משפיע ביותר על חווית הקריאה של הספר הנוכחי. אני מניחה שזה מה שקרה גם הפעם, אך ראוי להדגיש שנהניתי ממנו, ואפילו מאוד. 
 
סיפור עמוס ברגש, לעיתים מעט דביק, אבל גם ספרים כאלו צריך לפעמים. ההרגשה היא כבסרט רומנטי מתקתק. היו בו גם הרבה דרמות וטלטלות אבל בגדול ספר קליל, מתוק וחביב. 
 
בהחלט יכול להיות הספר שלכם לחופשה הבאה. 
 
קריאה מהנה.
 
תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה