לב שביר מאת אילור סטולרו.

סקירה מאת יפעת ארניה.

 

#קדם לו  לב רדוף

 

“..גם אחרי כל אותן שנים הריק עדיין שם.

לא הצלחתי למלא את החלל שנותר בתוכי מאז אותו לילה

ארור שטלטל את חיינו והפך אותם על פיהם.

בתוכי היה חור שאיים לגדול בכל יום שעבר.

הזמן שחלף לא ריפא את הפצעים ולא השכיח את הכאב למרות

מה שאמרו כולם.

הוא רק הגביר את הגעגוע לחיים שהיו יכולים להיות לי.

לתינוקת הקטנה שאותה דמיינתי לילות רבים,

כששכבתי לצידו של טיילור, מחובקת בין זרועותיו.

למשפחה משלי שאליה ערגתי כל כך….”

 

כשאילור הודיעה שהיא כותבת ספר המשך ל’לב רדוף’,

היה ברור לי לחלוטין שאקרא אותו.

נהניתי ממנו מאד בזמנו

והאמת שהצליח לה בענק.

היא כבשה אותי כבר בהקדשה המרגשת,

“הספר מוקדש לכל הילדים בעלי הצרכים המיוחדים, אתם הגיבורים שלי”

איזו אלופה.

מדובר בספר מרגש, משובח ומלא בתובנות ותעצומות נפש.

ספר שבו חוויתי עם הגיבורים קשת רחבה של רגשות.

ספר שבו למדתי שוב,

שמכל מקום אפשר וכדאי לצמוח.

 

קלייר כמהה לילד,

משהו שלעולם לא יהיה שלה.

היא חיפשה הפוגה לליבה הכאוב.

היא הייתה בטוחה שאם תתרחק,

תקל על נפשה.

שהיא תשכח…. ולו במעט…

אך היא טעתה.

היא רצתה להתרחק מכולם,

לכבות את רגשותיה.

ליבה נפגע שוב ושוב,

זיכרון נוכחות רדף אותה.

היא לא הצליחה למלא את החלל שנותר בתוכה,

מאז אותו לילה ארור שטלטל את חייהם והפך אותם על פיהם.

היה בתוכה חור שאיים לגדול בכל יום שעבר.

כולם הבטיחו שהזמן ירפא את הפצעים אך הכאב לא שכח…

הזמן רק הגביר את הגעגוע לחיים שהיו יכולים להיות לה.

על פניה צלקת שהזכירה לה כל יום את מה שאיבדה,

היא אמנם הגלידה כלפי חוץ,

אך בפנים הפצע נותר פעור ומדמם כאילו לא עברו שנים.

אותה מזכרת חיצונית,

הייתה רק הצצה חטופה לחוויות ולזיכרונות שצילקו אותה.

מפגשים מקריים עם ילדה מקסימה,

ילדה בעלת צרכים מיוחדים,

גרמו לה להיפגש עם גרסתו המבוגרת של נער שאהבה בעבר.

סת‘ היה הילד הכי מסוכן ויפה שראתה,

הבחור המקועקע בעל העבר המפוקפק,

זה שלא מביאים הביתה להורים…

היא הייתה בזמנו חסרת חשיבות בעיניו,

זו הייתה אהבת נעוריה.

אבל היא הייתה הצעירה הנאיבית,

זו שנדלקה על החבר הטוב של אחיה.

סת’ היה אמנם פנוי…..

אבל ביתו הייתה העדיפות העליונה שלו,

היא הייתה הדבר החשוב לו ביותר.

קלייר הייתה בעבורו הממתק האסור,

אחד כזה שיעשה לו בוודאות חור בשיניים או …בחזה…

היום הוא במקום עדין יותר מבעבר,

הוא צריך להגן גם על ליבה השביר של ביתו…

 

כשאנחנו מתבגרים,

אנו מאבדים את היכולת ליהנות מהדברים הפשוטים

והקטנים שהחיים מציעים לנו.

לפעמים צריך לתת לדברים לזרום

ולא לחשוב על דברים רעים שעלולים לקרות לנו,

אחרת תמיד תתהו מה היה קורה…

אם הייתם נותנים הזדמנות…

השאירו את העבר מאחוריכם,

את השנאה ואת הכעסים,

נסו לחייך לעולם ופשוט לתת לעצמכם הזדמנות לאושר אמיתי.

 

עצה אחת קטנה מרוז המקסימה,

אם אתם מוצאים מישהו שגורם ללב שלכם לפעום

מהר יותר וחזק יותר,

תפסו אותו בשתי ידיים ואל תתנו לו ללכת.

מי זו רוז?

אתם בוודאי שואלים…

או…

בהחלט מוזמנים לבחון מקרוב.

 

את השיר הקסום הזה אני מקדישה למקנזי ולכל הילדים המיוחדים שיש

אתם פשוט ילדים מדהימים

הילדים הכי אהובים

https://www.youtube.com/watch?v=jUVVw7YTSBI

 

הסתקרנתן? לקראית הפרק הראשון ולרכישה לחצו כאן. 

 

 

 

תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה