לב בקופסה מאת אילת סווטיצקי.

סקירה מאת יעל אסולין.

** “הנער שבתמונה נעלם רק כדי לחזור ולהציף את השאלות שנשארו ללא מענה. לפתוח את הקופסה שבה נעלתי את לבי ולדקור אותו, דקירה אחרונה שתמית אותו לתמיד.

אם יש דבר אחד שאני מצטערת עליו בנוגע לספר הזה, זה שנתתי לו לחכות כל כך הרבה זמן אצלי בספרייה…. מהרגע שלקחתי אותו ביד נשאבתי לסיפורם המרגש של אליזבת וקולין ולא יכולתי לעצור עד שהוא הסתיים. פעם נוספת איילת מוכיחה לנו שאין כמוה ביצירת דמויות עמוקות, מרגשות ונוגעות ללב.

אליזבת הארט הייתה החנונית של השכבה, זאת שמתבודד עם הספרים ולא מתעניינת באנשים שסביבה. הכל משתנה כשהיא מתחילה לעזור לקולין יאנג- קפטן נבחרת הפוטבול. הם מתחילים לצאת והאהבה פורחת למרות הניגודים הגדולים בניהם. אהבה שמובילה בסופו של דבר להריון והצעת נישואין אך ביום שהיה אמור להיות המאושר בחייה, יום חתונתה, עולמה מתרסק- קולין נעלם והיא מוצאת את עצמה מוותרת על כל חלומותיה ומגדלת לבד את בתה הקטנה, ויויאן.

** “עוד יום, כמו כל הימים שקדמו לו, כמו כל אלה שיבואו אחריו. לא ככה דמיינתי שזה יהיה. למרות המאמץ לדחוק את המחשבות חזרה למקום שממנו באו, הערב הן גוברות עליי. רק שלא אבכה. רק שויויאן לא תתעורר פתאום ותיבהל. היא אף פעם לא רואה אותי בוכה….. בגיל עשרים ושש אלו הם חיי — בלי תואר באוניברסיטה, בלי חסכונות בבנק, בלי בעל.

חמש שנים אחרי אליזבת מקבלת שיחת טלפון מפתיעה וקולין חוזר לחייה כרוח סערה, נחוש להיות אבא לויויאן ולהשלים את כל שהפסיד אך אליזבת לא ממהרת לתת לו להיכנס חזרה לחייה.

לאורך הסיפור אנחנו רואים איך מתמודדת אליזבת עם חזרתו של קולין. האמון שנפגע מסרב לחזור והחומה שהקימה סביבה גבוהה ביותר- האם קולין יצליח לסדוק אותה? האם יצליח לזכות שוב באמונה או שהוא אבד לנצח?

** “יותר קל לשנוא אותי?”
כן אני מהנהנת “לשנוא אותך אני רגילה.”

אליזבת היא דמות חזקה, חמש שנים שהיא מגדלת לבד את ביתה (עם עזרה מהוריה), חיה מהיד לפה. אהבתי את הנחישות שלה, את ההקרבה שלה לבתה אך כאב לי לראות אותה נאטמת בכל הקשור לקולין ולא נותנת לו את ההזדמנות להסביר, ולפחות להיות אבא לויויאן. חזרתו מציפה את הצדדים החלשים שבה, את חוסר הביטחון והחשש להיפגע שוב.

** “מאז שחזר אני חיה בשני עולמות שרק מתנגשים זה בזה. סובלת מפיצול אישיות, שזורק אותי מצד לצד כמו ספינה המיטלטלת על הגלים.
הנערה בת השבע־עשרה מתחננת שאסלח לו ואאמין בו, שאראה שוב את האיש שהבטיח לפרוש את העולם לרגליה. אולם האישה והאמא שאני מסרבת לתת לחומות לקרוס — לה יש יותר מדי מה להפסיד.

התהליך לאליזבת וקולין עוברים לאורך הסיפור הוא מרגש ומרתק. קולין לא מוותר על זכויותיו ונחוש להיות אבא לויויאן ועוד יותר נחוש לסדוק את החומות שסביב ליבה של אליזבת.

ואליזבת…. הפחד שהיא חווה מהרעיון של לתת לו לשוב לחייה משתק אותה ונוגע ללב. האם היא תצליח להתגבר על הפחד ואי האמון ולתת לו לחזור לחייה, ואולי גם לליבה?

היו לא מעט פעמים בספר שרציתי לנער אותה ולומר לה שנכון שהיא נפגעה, והפחד שלה מובן אבל יש לה יותר מה להפסיד אם היא לא תעז ותנסה מאשר אם היא תוותר מראש ותחייה כל חייה בתהייה איך זה מרגיש להיות משפחה…

** “השארתי את הלב שלי נעול בקופסה, מוגן מכל פגע. שומר אמונים לנער שאהבתי ושנאתי וחשבתי שאבד.
ועכשיו הנער נמצא, אבל המנעול החליד ואת המפתח זרקתי. הנער חזר, ואני מבוהלת שמא ישבור את לבה של בתי.

נשאבתי לסיפור מתחילתו ואני ממליצה בחום גם לכן- קחו אותו ותעברו יחד עם אליזבת וקולין את המסע במרתק, הלא פשוט והנוגע ללב לבניית האמון מחדש.

האם קולין יצליח לפרק את החומות שהקימה? האם אליזבת תתגבר על הפחד המשתק ותנסה לפתוח את הקופסא שבה שבוי ליבה מאז עזיבתו של קולין? ולמה בעצם הוא עזב מלכתחילה ואיך אפשר, אם בכלל, לסלוח על נטישה שכזו, ביום החתונה ועל נטישת בתו?

** “מעולם לא היה לנו עתיד ביחד. אני הייתי הבריחה שלו, הנחמה היחידה שידע. זו שקיבלה אותו בלי תנאים, זו שוויתרה על העתיד, שאפילו לא ידע שעומד בהישג ידה. אני הייתי הסלע שעליו התנפץ, עד שלא היה זקוק לי יותר. הוא היה צריך להתרחק ממני כדי להתקיים. הייתי מטען עודף, משקולת שגררה אותו למטה. אז הוא חתך את החבל, הניח לי לצלול ושחה אל החוף.

זהו ללא ספק אחד הספרים הנוגעים ללה שקראתי ומקווה שגם אתן תיהנו כמוני

ואסיים בציטוט שלדעתי חשוב מאוד לזכור:

 

** “האמת הכי מכוערת עדיפה על השקר הכי יפה”

 

הסתקרנתן? לקריאת הפרק הראשון ולרכישה לחצו כאן.

 

תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה