וידוי מאת קולין הובר.

סקירה מאת תמר אטרשוילי.

“יש אנשים שאת פוגשת ולומדת להכיר, ויש אנשים שאת פוגשת וכבר מכירה אותם.”
 
יש סופרות שאני ממש מחכה שייתרגמו ספרים שלהן. קולין הובר היא אחת מהן.
 
אני אוהבת את ספריה. קראתי את אהבה מכוערת, שהוא אחד הספרים האהובים עלי, ואת בקצב הלב, שהיה מקסים ממש.
 יש בכתיבה של קולין משהו בגובה העיניים, לא מתיימר, בשפה פשוטה היא מצליחה להעביר המון, ופונה לקהל יעד רחב.
היא לוקחת משהו מחיי היומיום של כולנו והופכת אותו לנגיש שקל להזדהות איתו.
קראתי שני ספרים שלה באנגלית ואהבתי[טוב, ספר וחצי..אם מתייחסים לעובדה שקראתי ספר ונובלה], וחיכיתי שיתרגמו עוד מפרי עטה.
 
כאשר פורסמה הכריכה לספר היא עשתה לי טרן אוף רציני! כן, תקראו לי שיטחית, הכריכה היא רושם ראשוני מהספר. ואני לא התחברתי בכלל. 
 
עכשו מה נראה לכם שכריכה תפריד ביני לבין קולין??? אז שזהו, ממש לא!
 
חיכיתי לרגע שאאחוז את הספר בידיי ואצלול למה שזה לא יהיה, שקולין בישלה עבורי. אפילו את התקציר לא קראתי.
 
מה אתם אומרים? כגודל הציפייה גודל האכזבה??
 
תיכף תדעו מה חשבתי על הספר.
 
בינתיים, בקבוע שלנו, קבלו רקע…..
 
אובורן מייסון ריד חוזרת לטקסס לאחר כמה שנים לא פשוטות. היא הייתה כה קרובה לסיום לימודיה, אך הייתה צריכה לעזוב הכל ולעבור למקום, שלא חשבה שתחזור אליו.
היא עובדת במספרה, עבודה שהיא שונאת  ולא טובה בה כל כך, אך אין לה ברירה.
היא צריכה כסף. הרבה ממנו, כדי שתוכל לשלם לעורך הדין שברצונה לשכור.
למה היא צריכה עורך דין אתם שואלים? תקראו לבד. אתם יודעים שאין ספויילרים בסקירות שלי.
 
אואן מייסון ג’נטרי הוא אומן (כן, ראשי התיבות של שמו הוא: או מיי גאד! וכן, לשתי הדמויות השם האמצעי זהה, לא טעיתי בהקלדה).
הוא מצייר ציורים בהשראת וידויים, שאנשים משאירים בעילום שם בתיבת הדואר שלו. הוידויים הם חסויים.
 
ישנם וידויים מצחיקים.
ישנם וידויים עצובים.
ישנם וידויים כואבים.
 
אין לדעת איזה וידוי יהפוך לציור, אך מה שבטוח שבכל יום חמישי הראשון של כל חודש, אואן מקיים תערוכה, בה הוא פותח את הסטודיו שלו לקהל ומוכר את ציוריו.
 
שבוע לפני התערוכה הקרבה העובדת-חברה שלו עוזבת אותו. היא לא הייתה מוכנה להיות במקום השני בחייו, לאחר שהאמנות תפסה את המקום הראשון.
 
אואן נואש!
 
כמה שעות לפני התערוכה, אובורן בדרכה לביתה.
היא מבחינה בשלט- דרושים עובדים, נא להיכנס להציג מועמדות.  המבצבץ בחלון, ומסביבו אינספור פתקי וידויים של אנשים.
 
אואן מבחין בה וממהר לשנות את הכיתוב המקורי.
הוא מוחק את השילוט המקורי וכותב מחדש: דחוף!!! תדפקו על הדלת המחורבנת! (זה הצחיק אותי).
 
אובורן הזקוקה נואשות לעבודה מתקבלת במיידי.
אואן לא מאמין למזלו הטוב, שמכל האנשים דווקא היא הגיעה לפתח ביתו.
 
מהיכן הוא מכיר אותה?
מה הוידוי שמסתיר אואן ממנה, והאם יגלה לה אותו לבסוף?
האם המפגש ביניהם מקרי?
לאן יוביל אותם אותו מפגש??
 
תאלצו לקרוא כדי לגלות.
 
שורה תחתונה…….
 
אז ככה, הרעיון לספר פשוט מקסים, אך משום מה כל ההתחלה הייתה די מרוחה. חיכיתי שמשהו מדהים יקרה, חיכיתי לסוד הגדול שהסופרת הסתירה לצאת החוצה סוף סוף.
הדמות של אובורן די ילדותית ולא בוגרת, אך ככל שהתקדמתי בקריאה יכולתי להבין מדוע הסופרת החליטה לכתוב אותה כך. היא חוותה די הרבה יחסית לגילה הצעיר, מה שהיה אמור לחשל אותה, אך אתם תבינו לבד מה או יותר נכון מי, לא נתן לה להתבגר ממש ולשלוט על חייה שלה.
 
למרות שבחלקים הראשונים לא קורה כלום, הכל בעצם הקדמה (ארוכה, כבר אמרתי?!) , למה שמגיע בסוף.
קולין לא מאכזבת!
 היה בהחלט שווה לסיים את הספר, תכלס, לא הייתה סכנה בכלל שאנטוש אותו.
 
הוידויים הפזורים בסיפור הם אמיתיים לחלוטין. חלקם גרמו ללב שלי לרחם על מי שחווה אותם במציאות.
 
הספר כתוב בגוף ראשון. הפרקים מסופרים על ידי אובורן ואואן לסירוגין. נהנתי לקרוא אותם.
 
לכל וידוי הצטרף ציור.
הציורים הפזורים בסיפור פשוט יפיפיים! צייר אותם צייר בשם דני אוקונור. קולין אף מציינת בתודות שהעבודה שלו התבלטה ושיקפה מה שהיא ניסתה להעביר. זה באמת ניכר. מיד בתום קריאת הספר נכנסתי לאינטרנט לחפש את האומן שצייר אותם.
תקשיבו, הוא מדהים! תיראו בעצמכם.
 
אם לא היו קטעים (די עדינים) בספר של אירוטיקה, בהחלט הייתי מסווגת אותו כספר לנוער.
 
“אם למישהו באמת אכפת ממך, הוא ישאב הנאה רבה יותר מאיך שהוא גורם לך להרגיש, מאשר מאיך שאת גורמת לו להרגיש.”
 
אז קולין בהחלט תגרום לכם הנאה, ואף יותר מזה, היא תגרום לכם להרגיש!
 
קריאה מומלצת בהחלט
 
מצפה לספרים הבאים שלה שייתורגמו, מקווה שכמה שיותר מהר.

 

הסתקרנתן? לקריאת הפרק הראשון ולרכישה לחצו כאן.

 

תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה