הרמוני מאת אמה סקוט.

סקירה
מאת אורלי שטרית.

הספר הזה הוציא ממני מנות גדושות של רגש
ואהבה. הוא הפך אותי בעדינות שלו וסחף אותי ברגישות שלו. אז אם את רומנטית חסרת תקנה
(כמוני) ואם שייקספיר המעובד מתאים לך – אוטומטית להכניס לרשימת המרגשים בטרוף.

והסירו דאגה הספר לא ״כבד״ -הוא קסם מהלך.

שייקספיר מעולם לא נראה סקסי כמו כאן. התאהבתי.

אם אצטרך לסכם את סקירתי במילה אחת היא
תהא : קתרזיס

זו התחושה שליוותה אותי בקריאת ספר זה.

לכל אחד יש את הסיפור שלו. כולנו אוצרים
בתוכנו סודות שאותם אנו לא מגלים לכולם, ולפעמים לא מגלים לעולם. יש סיפורים שצריכים
שיסופרו אך לכל סיפור הזמן שלו….

לפעמים קל לספר סיפור של מישהו אחר להיכנס
לדמות  ל״שחק״ ולהעביר כך את המסר שצורח בתוכנו.
כך כולנו נשמע מבלי לה
hחשף.

שבועיים אחרי יום הולדתה השבע־עשרה החושך
פוגש אותה, ווילו נאנסת על ידי זוויאר ווילקינסון הבן המוצלח של הבוס של אבא שלה. היא
נכבית ונסגרת בתוך עצמה הלהבה שלה כבר לא זוהרת, היא מנותקת. היא לא מספרת לאיש. כעבור
כמה חודשים נשלחת המשפחה לאינדיאנפוליס שבאינדיאנה לעיירה קטנה שנקראת הרמוני .

 

בהרמוני מוצאת ווילו מקלט. נחמה, בריחה.

היא מוצאת חברה, יותר נכון לומר היא מוצאת
אותה! – אנג’י מקנזי הגיקית שנחלצת תמיד לעזרתה ולא מוותרת עליה מהרגע הראשון.

היא מוקסמת מאייזיק ומהתאטרון, היא צופה
בו במחזה אדיפוס:

׳ואז הוא חייך. חיוך זוהר, עוצר נשימה,
גדוש ניצחון, של מישהו שיצא למסע אפל ושרד אותו.

׳זהות. מטרה. עצמיות.׳

אם זה עובד בשבילו זה יעבוד גם בשבילה!!!

כילד קטן  לאחר מות אימו הוא לא דיבר תקופה בת שנה  המורה נתנה לו לומר מילים של מישהו אחר. הוא הפך
שחקן ,המילים חזרו. ווילו מחליטה להבחן לתפקיד אופליה במחזה המלט. היא עושה צעד לכיוון
האור. היא עושה משהו בשביל עצמה.

נו טוב, זה שאייזיק מגלם את המלט והיא תעמוד
לצידו לא יזיק.

 

ווילו אן הולוויי – בת שבע עשרה וחצי, מטר
שישים וחמש, שיער בלונדיני ארוך ועבות, עיניים כחולות, גומה בלחיי השמאלית, ואיקס גדול
ושחור חרוט על כולה, על נשמתה ועל גופה. איקס שמסמן את האונס שעברה. הקשר עם הוריה
מעורער.

הספרים משמשים לה כבריחה. כשהייתה בתוכם,  בין דפיהם יכלה להיות מישהי אחרת לזמן מה.

היא לכודה בחורף נצחי. כלפי חוץ היא חיה
אך מבפנים… כלום. ריקנות.

עד שהיא פוגשת את ג׳יימס דין הילד הרע שמשרה
עליה בטחון כבר מהמבט הראשון.

 

״להסתכל על אייזיק פירס היה כמו להביט בחלונות
ראווה של חנויות: להשתוקק למשהו שרצית נואשות אך שלא הייתה לך אפשרות להשיג.״

 

אייזיק פירס – הנסיך יש לציין. בן 19, יתום
מאם, עיניו  אפורות־ירוקות מטר ותשעים, עם כתפיים
רחבות, שרירים ארוכים ופנים של כוכב קולנוע (ג׳יימס דין) מושלם בצורה בלתי אפשרית.
הוא חי עם אב שתיין ומתעלל. ׳את המילים שלו יכולתי לספוג. מהאגרופים שלו הייתי צריך
להיזהר.׳

אייזיק מתבודד ויש לו שם של בעייתי. הוא
עוזר כספית לאביו. הוא עני אבל גאה. לא היה בו דבר שהתחנן לרחמים.

הוא קם לתחייה רק כשהוא על הבמה.

אי אפשר לגעת בו.

הוא פנתר.

הוא גדול מידי לעיירה הזאת.

הוא מתכנן לצאת מהרמוני ולהצליח כשחקן מבלי
להביט לאחור. וכן, הוא לגמרי יכול -יש לו את זה בגדול.

 

I burn. I pine. I perish.

אני בוער, אני גוסס, אני גווע.

זה הקעקוע שמעטר את זרועו – כמה כאב הוא
נוצר בתוכו.

 

ווילו חייבת להפוך את הכלום למשהו, לפני
שתכבה לנצח. היא מתקבלת לתפקיד אופליה לאחר אודישן מרגש. במהלך החזרות היא ואייזיק
מתקרבים. הם חייבים להסתתר. הוא מגלה לה את סודותיו. והיא שוטחת בפניו את סיפורה קורע
הלב.

״לא אמרתי כן, אבל אני לא זוכרת שאמרתי
לא. לא בקול רם…”

“אבל אני לא זוכרת שאמרתי לא. לא עם
הקול שלי. לא היה לי קול. אבל מבפנים…. מבפנים, צרחתי לא.״ -חלק ממנה מת ואיננו.
והיא מרגישה שלעולם לא תקבל אותו בחזרה.

 

אייזיק ווילו מתאהבים. הוא ה ״עד ש..”
שלה.

אך כאן המחזה והחיים האמיתיים מתערבבים.

יש מחזר שחצן ואב עקשן. יש קשיים רבים והם
נפרדים. אך האהבה הייתה שם קודם לפני ההצגה. הם זוכרים….

החיים הם במה אך מה אמת ומה בדיה??

״זה הכול הצגה.”

״סיפרתי את הסיפור.”

האם המסך ירד ונגמרה ההצגה??

 

כחובבת ספרות התעלפתי מהמלט, גם מהמחזה
שנראה כאן נגיש מתמיד וגם מהחיבור האמיתי לדמויות שבספר – האנלוגיות. הוקסמתי מהכתיבה
הפנומנלית של הסופרת לשזור בצורה כל כך טובה בין האמת בחיי הדמויות לבין הנאמנות למחזה.

 

׳אל תבטחי באש הכוכבים.

אל תבטחי בשמש הזהובה.

אמרי שהאמת כולה כזבים.

אך דעי לבטח – אני מאוהב׳

 

דעו לבטח – דעו ש….אני לגמרי התאהבתי
כאן.

 

ציטוט מנצח ארוך במיוחד:

“רוח עזה נשבה וכיבתה את כל שאר הנרות.
הלהבה הקטנה נותרה לבדה בחושך ונאחזה בפתיל שלה ושרדה.”

היא הייתה חייבת להיזרק אל תוך החשכה כדי
לראות את הזוהר שלה.”

״כדי לגלות שאולי היא הייתה להבה אחת מיני
רבות, אבל הייתה לה אש משלה.”- לכל אחד מאיתנו הלהבה והפתיל שלו, כל אחד מאיתנו
זורח

וזוהר לחלקנו פשוט לוקח זמן. לכל אחד מאיתנו
כוחות לקום  ולזהור גם אם נראה שהחושך מכסה
את הכל.

 

לסיום: אף פעם לא מאוחר מדי. לא מאוחר מידי
לדבר, לא מאוחר מידי להתאהב. לא מאוחר לשנות.

להיות או לא להיות?? – זאת כבר לא שאלה,
בהחלט להיות !!!

כשעומדות מולך האפשרויות של כן או לא, תמיד
תבחרי כן, תבחרי כן.

אני בחרתי לקרוא את הספר הזה , אמרתי לו
– כן!!! הוא בין הטובים והמושלמים שקראתי. נמסתי.  בוקטיק שיחקתן אותה

נשביתי והנשמה שלי מרחפת.

 

הסתקרנתן? לקריאת הפרק הראשון ולרכישה לחצו כאן.

תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה