הרמוני מאת אמה סקוט.

סקירה מאת מלכה מזרחי.

 

“יום אחד… אולי גם את תמצאי את עצמך נזרקת אל תוך החשכה. אני מקווה שהיום הזה לעולם לא יגיע. אם כן, זה יהיה מפחיד בהתחלה. אבל את תראי את הזוהר שלך. את העוצמה שלך. ואת תזרחי.” – מקסים כל כך כי כל אחד באיזשהו שלב עובר משהו שמחשיך את חייו, זו הרגשה של איבוד שליטה, של נפילה, של פחד גדול ומתוך תהומות החשיכה דווקא שם מוצאים את הכוח הפנימי ואת האור לזרוח שוב מחדש.

 

וואו ושוב וואו כפול טריליון.

 

האם אתם מאמינים בקסם??? האם אפשר להתאהב במילים, בדמויות, בספר??? לגמרי!!!

וואו אני מאוהבת בהכול! זו לא רק יצירת מופת, זו שלמות יוצאת דופן שמשנה את הדרך שבה אתה חושב, משנה אותך מבפנים.

מהפרולוג המופלא ועד האפילוג אתה במסע מטורף וחסר נשימה. שלמות, כבר אמרתי???

ולכל אוהבי שייקספיר, היכולת של הסופרת ליצור הקבלה של הסיפור למחזה המלט בהרמוניה(תרתי משמע) זו גאונות!

 

“הייה-נא אמיתי לעצמך, ואז, כשם שיום בא אחרי לילה, לא תהיה כוזב לאף אדם” – שייקספיר, המלט

 

ווילו הולוויי – בת שבע עשרה, במקור מניו יורק.

בת למשפחה מאוד מבוססת.

יפה ומהממת!

דמות שחוותה אירוע משנה חיים ולכן היא שבורה, אבודה, כואבת מצד אחד ואמיצה, חזקה מצד שני.

אי אפשר שלא להתאהב בה!

 

אייזיק פירס – בן תשע עשרה, נולד וגדל בהרמוני, עני, יתום מאם ובן לאב שיכור, הנער הרע מהצד הלא נכון שהוא כה טוב וואו!

חתיך הורס! לוהטטטטט!

הכישרון האדיר שלו במשחק מסייע לו להיעלם ולהקהות את היאוש והריקנות הקיימים בחייו.

דמות שהמשחק מהווה עבורו כרטיס יציאה לחיים אחרים.

 

המפגש הראשון של ווילו ואייזיק קורה בשיעור אנגלית ביום הראשון של ווילו בבית הספר לאחר המעבר שלה עם הוריה מניו יורק להרמוני אשר באינדיאנה.

מההתחלה יש מתח משיכה וסקרנות ביניהם אשר מתגברים כשווילו צופה באייזיק משחק בתפקיד ראשי בתיאטרון המקומי. ווילו מזהה שאייזיק משתמש במשחק כדי לברוח, דבר שמעורר בה השראה לראות במשחק דרך להתמודד עם אשר חוותה.

 

“לראות אותך מופיע על הבמה היה כמו להביט דרך פתח לעולם אחר. מקום שבו דברים בלתי רגילים קורים”

 

כאשר ווילו ואייזיק מקבלים את התפקידים הראשיים ב’המלט’, הם מבחינים שמילותיו של שייקספיר מהוות מראה לחיים שלהם עצמם.

החומות ששניהם עטו אט אט נופלות, הסודות מתגלים והמשיכה הנבנית הופכת למשהו עמוק ומרפא.

אך האם סוף הסיפור שלהם יהיה אושר ועושר עד עצם היום הזה או טרגדיה זהה לסוף של אופליה והמלט?

 

ווילו ואייזיק – הניגודיות שלהם כל כך מושלמת.

מצד אחד הנערה העשירה והנער העני,

היא רוצה להשאר והוא רוצה לעזוב, ומצד שני שניהם דמויות שבורות שאיבדו את הקול שלהן, שעטו על עצמן מסכות מסיבות שונות.

הם מצילים אחד את השניה במסע של גילוי מחדש ותביעת הקול שלהם מחדש.

“כשאני איתך… אני יכול להיות אני, בעור שלי, בלי שזה פאקינג יכאב כל כך.”

“כאילו הייתי קצת אבודה, ואז המלט נפל לי לתוך הידיים. כדי לעזור לי למצוא שוב את הדרך.”

הבמה מהווה עבורם את המקום המאפשר להם לבטוח אחד בשניה ולהפוך למאוחדים מכל הבחינות. זה מושלם.

“אתה ה’עד ש…’ שלי. אתה זה שהופך כל דבר לטוב יותר.”

 

הסיפור הזה מעבר לסיפור אהבה, זה סיפור מיוחד על החלמה, על אומץ, על ללמוד להיפתח ולבטוח שוב, על חברות, זה סיפור מאוד חי ואמיתי שמותיר בך חותם, שגורם לך לחשוב על עומק הדמויות הראשיות, על תרומת הדמויות המשניות גם אחרי שסיימת לקרוא עליהן ומראה בדיוק איך החיים יכולים להשתנות בן רגע מקצה לקצה, מאור לחושך והדרך להארה מחדש.

(וכן כל אחת זקוקה לחברה טובה כמו אנג’י שתדחק בה, שתהיה שם עבורה, שתאיר אותה מחדש בדרך שלה וכמובן שתלבש חולצות עם כתוביות הורסות! כמו:” לו הייתי ציפור, אני יודעת על מי הייתי מחרבנת.” חחח)

 

לסיכום, ‘אף פעם לא מאוחר מדי’- אף פעם לא מאוחר מידי לאהוב, אף פעם לא מאוחר מידי לשנות ולהשתנות, אף פעם לא מאוחר מידי לבקש סליחה, אף פעם לא מאוחר מידי להביט בשקיעה ובזריחה, פשוט תאמינו שאף פעם לא מאוחר מידי, גם להתחיל מחדש.

 

ספר מושלם ומרגש! מומלץ ביותר!

 

נ.ב

‘מ2 ת2’ – אם אתם תוהים מה המשמעות? רוצו לקרוא!

 

 

הסתקרנתן? לקריאת הפרק הראשון ולרכישה לחצו כאן.

תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה