הנפילה לפני הנסיקה מאת ל.מ. הולרי.

סקירה מאת יעל אסולין.

 

** “שום דבר כבר לא מפחיד אותי. לא לעיתים קרובות אני מתרגשת ממשהו: לא מיופי. לא ממוות. לא מכאב. לא מאושר.

מה עושים כשמרגישים כל הזמן קהות חושים? כשכבר נראה שלא אכפת מכלום? ששום דבר כבר לא מרגש אותך? ויותר מזה- כששום דבר כבר לא מפחיד אותך?

זה בדיוק מה שמיה סלואן חשה. מהרגע שאמא ואחיה נהרגים כשהייתה קטנה היא הופכת לאימפולסיבית וקיצונית  עד שסביבתה המודאגת מאשפזת אותה באואזיס- מרכז שיקום פרטי שבו תוכל לקבל טיפול ולהבין מה גרם לה להגיע למצבה.  

** “כשאני רואה אנשים, אני לא רואה… אנשים. אני רואה פאזלים שאני צריכה להרכיב. אני רואה חולשות שאני צריכה לנצל. תשובות שאני צריכה למצוא. אני נהנית לראות אנשים נשברים.״ אני מנידה בראשי. ״לא, אני אוהבת לראות אנשים נשברים.״

בתחילה מיה לא משתפת פעולה עם הטיפולים, ואוהבת לעשות דווקא, עד שהיא מתחילה טיפול אצל ד”ר ליאו צ’סטיין. מיה לא נותנת לאף אחד לחדור את השריון שלה אבל משהו בד”ר צ’סטיין מצליח לסדוק את השריון ולהתחיל לבחון את חייה מחדש.

מה יש בו בד”ר צ’סטיין שמצליח לחדור את החומות שלה? הוא חידה גם בעיניה, ומכיוון שהספר מסופר רק מנקודת מבטה של מיה אז הוא גם חידה בעיני הקורא.

** “את שקרנית טובה,״ הוא אומר אחרי רגע, ״אבל כדאי שתזכרי שאני שקרן טוב יותר.״
אני צוחקת כדי לחפות על דקירה של אי נוחות. ״אי אפשר לרמות רמאי?״
העיניים הקפואות לא ממצמצות. ״בדיוק

כמה שהספר הזה מיוחד, ככה אי אפשר למעשה לכתוב עליו. צריך לבוא אליו נקיים כדי לחוות את מיה במלוא הדרה. אני כן יכולה לומר שהוא הפתיע אותי, באתי לספר עם ציפייה מסוימת והוא לקח אותי בכלל לכיוונים אחרים ולכן אני מעדיפה להמעיט במילים.

מה שכן אני רוצה לשתף זה שמיה היא דמות מרגשת מאוד ואהבתי שהספר למעשה שם רק אותה במרכז- את שיקום חייה, את החקר של עברה בשביל לגלות למה בעצם היא מתנהגת כמו שהיא מתנהגת. למרות שהספר הוא רומן, הבמה כולה היא של מיה והרומן הוא כמעט סיפור משני. המעקב אחרי ההתפתחות שלה, הגילויים שלה על חייה והשיקום שלה בתוך ומחוץ לאואזיס היה תענוג צרוף ומרגש, מיה היא ללא ספק דמות שנכנסת ללב ומשאירה שם חותם.

וד”ר צ’סטיין?

כפי שרשמתי הוא סוג של חידה. הוא נחוש לעזור למיה ולהראות לה שהיא הרבה יותר ממה שהיא חושבת שזה, אבל האם הוא עושה זאת רק כי הוא מסור לעבודתו או שיש עוד מתחת לפני השטח?

אני לא מתכוונת לכתוב עליו כי הוא דמות שתצטרכו לגלות ולחוות בעצמכן. הוא נגע לליבי וסיקרן אותי מאוד והדיאלוגים שלו עם מיה היו מעניינים ומרגשים.

** “שלושה מטרים מפרידים בינינו – מרחק קטן – אבל העיניים שלו לא מרשות לי לקום ממקומי. הן לא עיניים נדיבות או תמימות, אבל הן מוכרות. מוכרות מדי. נדמה כאילו חלק מהנפש שלי מזהה משהו בהן. אנחנו דומים. שנינו מסתירים סודות. אנחנו  מצניעים חלקים מעצמנו.
אני תוהה אם מישהו ראה את החלקים האלה שלו, ואם אני רוצה בכלל לראותם.
ברור שאני רוצה.
אבל אני גם יודעת, ללא צל של ספק, שאצטרך לשלם על כך מחיר כבד.

 

אז קחו את הספר המרגש והמיוחד הזה ומבטיחה לכן שתישאבו לעולמה של מיה ולא תרצו לעזוב אותו לפני שתבינו עד הסוף את הסיפור שלה. היא וליאו צ’סטיין יכנסו לכן ללב ויחתמו שם קבע עד הרבה אחרי שתסיימו לקרוא. זהו ספר מיוחד, שונה. יש שיגידו שהוא טאבו, לדעתי הוא מהלך על הגבול הדק, אבל תקראו אתן ותשפטו והכי חשוב- תתאהבו.

 

ותזכרו:

 

** “לחרטה יש מקום בעבר, ולפחד יש מקום בעתיד, אבל לשניהם אין מקום בהווה. בואי נחיה את הרגע ונראה מה יוליד יום”

 

הסתקרנתן? לקריאת הפרק הראשון ולרכישה לחצו כאן. 

תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה