ג’ואן בת העשר בעלת זיכרון נדיר ומיוחד. היא מסוגלת לזכור לפרטי פרטים כל דבר שהיא חווה, עובר עליה, נאמר לידה או שהיא נחשפת אליו. מצב זה נקרא “זיכרון אוטוביוגרפי עילאי”.

הילדה שזכרה הכול מאת ואל אמיק.

סקירה מאת איה אבראהים

 

ג’ואן בת העשר בעלת זיכרון נדיר ומיוחד. היא מסוגלת לזכור לפרטי פרטים כל דבר שהיא חווה, עובר עליה, נאמר לידה או שהיא נחשפת אליו. מצב זה נקרא “זיכרון אוטוביוגרפי עילאי”.

הזיכרון שלה מסב לה נחת כי היא מסוגלת לזכור הכל לפרטי פרטים אך מצד שני, הוא גורם לה לתחושות לא נעימות כי היא שונה מאחרים והיא מרגישה שאנשים, לרבות הוריה, מתקשים לקבל ולהכיל אותה. הפחד הכי גדול שלה זה שאנשים לא יזכרו אותה.

יום אחד מגיע אל ביתה של ג’ואן חבר של הוריה העונה לשם גווין.

גווין הוא שחקן מוכר, מוזיקאי לשעבר ומעל לכל הוא גבר המתאבל על אובדן בן זוגו, סידני. גווין מסקרן את ג’ואן כי היא מעולם לא פגשה אותו אבל כן את סידני. ההיכרות הזו בשילוב עם זיכרונה של ג’ואן מרתקים ומפחידים את גווין כאחד.

הפחד של גווין מזה שהוא שוכח זכרונות רבים מסדני והפחד של ג’ואן מזה שאנשים ישכחו אותה מייצר הסכם הדדי: היא תספר לו את הזכור לה מסידני והוא יעזור לה לנצח בתחרות כתיבת שירים. מכאן ואילך שניהם יוצאים אל מסע מעניין.

הסיפור מסופר בגוף ראשון מפיהם של ג’ואן ושל גווין. הסיפור עצמו שונה ומיוחד ובהחלט אינו שגרתי. הכתיבה טובה וזורמת. אהבתי את עוצמת אהבת המוזיקה בספר הזה. הזדהיתי עם הפחד שאנשים שאתה אוהב ישכחו ממך ומכאן שהבנתי את הצורך להנציח את עצמך בדרך כלשהי. דמותה של ג’ואן פשוט מקסימה. אהבתי את הדבקות שלה במטרותיה וברצונותיה. אהבתי שהיא ילדה שיודעת לספק אמפתיה ואיכפתיות. דמותו של גווין הביעה את אחד האופנים של התמודדות עם אבל ואז את החרטה בבחירת אותו אופן. מעל לכל אהבתי את זה שהסיפור אינו מספק סוף ורוד לכל דבר וזה הכי מציאותי שיש.

נוסף לכל הדברים שאהבתי היו כמה נקודות שלא. תיאורי הזיכרונות שג’ואן משתפת היו כה מפורטים ומרובים שזה די העיק. הייתה הרגשה של השתדלות יתר להציג את רמת הדיוק של הזיכרון האוטוביוגרפי העילאי (זה באמת קיים במציאות, בדקתי) אבל אז הגעתי לתודות וראיתי שהסופר ציין שהוא העניק לעצמו חירות בהצגת הנושא ולכן זה ענה לי על ההקצנה שחשתי. עוד דבר שפחות אהבתי היה ההרגשה שגווין ניצל את ג’ואן ואת הכישרון שלה לטובתו שלו. לזכותו אומר שהוא אפילו ציין את זה בעצמו. יחד עם זאת, אם מכניסים את עצמנו לראשו של גווין, סביר להניח שהיינו מבינים את מניעיו ורואים שאינם נובעים ממקור שלילי.

לסיכום, ספר זה הכיר לי סוג חדש של זיכרון שהלוואי והתברכתי בו.🙂 אוהבי הביטלס ייהנו ממנו ומאוד!) אהבתי את התמימות לצד העצב, את הצורך לזכור ואת הפחד לשכוח ולהישכח.

 

הסתקרנתן? לקריאת הפרק הראשון ולרכישה לחצו כאן.

 

 

תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים
השארת תגובה