דואט פול טילט מאת אמה סקוט.

סקירה מאת אסתי פרץ.

החלטתי לתת לדואט הזה קצת לשקוע לפני שאני כותבת את הסקירה, אבל הנה אני כאן, שבוע אחרי, ועדיין מתקשה למצואאת המילים.

 

אני מאמינה שכל קוראת צריכה להגיע לספרים האלו נקייה. אני, בתור חובבת ספויילרים, החלטתי לא לקרוא תקצירים(שבד״כ אני מאוד אוהבת) וגם עם הסקירות נזהרתי מאוד.

לכן ההמלצה שלי תהיה שונה – לא אספר בה על העלילה, אבל כן על החוויה שלי מהספר.

 

קייסי, הדמות הנשית בספר, לימדה אותי שכל עוד יש מישהו שאוהב אותנו ומאמין בנו, אנחנו יכולים לקום כמעט מהכל.

הדבר החזק ביותר שלקחתי מהספר הוא כוחה של אהבה.

כמה אהבה יכולה לחזק אותנו, להרים אותנו מהקרשים במצבים הכי קשים שהחיים מזמנים לנו. 

כמה חיזוק וחיבוק מהאדם הנכון יכולים לעשות את ההבדל ולמשוך אותנו מהתהומות הכי עמוקים של החיים.

 

הדבר השני שלקחתי מהספר הוא המורשת שכל אחד משאיר כאן בעולם אחרי לכתו –

״כל עוד מישהו זוכר אותנו, אנחנו חיים״

(מתוך הספר ״צילה של הרוח״, מאת קרלוס רואיס סאפון)

הציטוט הזה הדהד לי בראש בזמן הקריאה, וגם הרבה אחרי שסיימתי את הספר.

כולנו רוצים להשאיר חותמת בעולם, להרגיש שעשינו משהו משמעותי וזכיר, שישאר לדורות שאחריו.

 

מה שמחבר אותי לשיר הבא, שמתקשר לי לדואט המדהים הזה – 

https://youtu.be/8RDUjA0fN4o

 

דואט שאסור להחמיץ, קראתי אותו בנשימה עצורה, בלב שנשבר והתאחה.

קריאה מהנה! 

 

הסתקרנתן? לקריאת הפרק הראשון ולרכישה לחצו כאן.

תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה