גן השמש מאת יהודית צפורי.

 

סקירה מאת תמר אטרשווילי.

 

כשדלת אחת של אושר נסגרת, דלת חדשה נפתחת. אם תתרכזי בדלת שנסגרה, תפספסי את הדלת החדשה שנפתחה.”

 

בואו נשים את זה על השולחן כבר מההתחלה.

לא קראתי את קווים! לא אדומים, לא שבורים ולא ירוקים! אז אל תחפרו לי!

אם הספר הזה היה משתייך לאותה סדרה אז הוא היה עובר באופן אוטומטי לרשימת ההמתנה הכי ארוכה בתבל קריאת הספרים!

אבל מסתבר ש”גן השמש” הוא יחיד בפני עצמו ללא קשר לספרים קודמים.

 

תגידו, איך אתם יודעים שמתחיל יום חדש?

בעיניי זה נורא פשוט.

השמש זורחת

מאירה את השמיים בשלל גווניה המדהימים,

 מלטפת בקרניה ושולחת חמימות נעימה.

נשמע כמו התחלה של יום קסום, נכון?!

נשמע כמו משהו שגרתי ומובן מאליו כל כך.

שמש שזורחת בבוקר נותנת סימן לשגרה.

האמנם?!

 

לא אצל כולם השמש זורחת ומאירה באורה.

ישנם אנשים שאולי נראים חיים מבחוץ, למראית עין בלבד, אבל אם תציצו בפנים תראו שאין בתוכם כלום. מה שיקבל את פניכם זה חור שחור וחלול, רדוף בכאב. אולי תמצאו שרידים ללב שפעם פעם

לפני זמן לא רב.

הלב הזה היה שמח. הוא הפיץ אור ותקווה ושמחה, אבל הוא דימם כל כך הרבה שלא נותר ממנו דבר.

 

אני מבטיחה להסביר, רק קודם בקבוע שלנו

                       קבלו רקע

 

                            אמילי קינן

 

היא וטרינרית שגרה בחווה יחד עם סבתה המדהימה לינה, והכלב המגונן שלה, גולד.

ליבה של אמילי נדם לפני כשנתיים וחודשיים.

הכאב אופף אותה, מכלה אותה.

היא חיה עם צבא של נקיפות מצפון בכל רגע משעות היממה. צחוק, שמחה, חיוך, אלו דברים שאינם קיימים אצלה בכלל.

 

בכל בוקר היא שם. מול הים.

יש לה יחסים טעונים עם הגלים.

יחסי אהבה ושנאה

המון כבוד ושפע יראה

פחד משתק ואפס תקווה.

 

 היא נמצאת באותו מקום, משחזרת את אותה סצנה שוב ושוב במוחה. כאילו שאי פעם תוכל לשכוח. בורחת לזוועות ולסיוט של אותו בוקר מקולל שהותיר אותה לבד בלי אמה וליאם, הילדים שלה, בלי אורן בעלה. הזמן עובר אך הוא אינו מעמעם את הכאב, הרי איך הוא יכול. זה כאב שחודר לעצמות

 

יש חוק בחיים

חוק שאינו כתוב בשום מקום

חוק שאומר ששום אמא

לא אמורה לטמון את ילדיה בחול.

היא לא תיכנס למים, היא לא מסוגלת.

הם לקחו ממנה הכל.

 

                    איתי ארבל

 

הבחור השיג הכל בשתי ידיו. הוא כדורגלן לשעבר שמדריך ילדים בגיל של הבן שלו, רועי.

 יש לו אח אחד. עורך דין רודף נשים בשם רן.

הוא בתהליכי גירושים ממי שהייתה אשתו, מיכל.

 

הוא יהיר ברמות קשות! תכלס יש לו על מה.

הבחור מתנשא לגובה מפואר, נראה מעולה!

כסף לא חסר לו, והוא ממש לא שוביניסט ומפרגן לבחורה שרוצה להיות למעלה

רק טיפ קטן, אל תשימו לו ברקע את השיר איים סקסי אנד איי נואו איט כי הוא יתחיל לשיר

וכל הסקס אפיל הזה יירד לטימיון.

בכלל בזמן האחרון נמאס לו מאותן בחורות שמתחככות בו בשביל אותה תמונה במגזין הרכילות, שתזניק את 15 דק’ התהילה שלהן

הוא משתדל ומצליח להיות אב קשוב לבנו.

 

בדרך חזרה מפיקניק עם חברים באחד הימים,

איתי כמעט דורס מישהי עם הטרקטורון שלו.

 

העצבים!!

במקום שיתנצל הבחור, הוא מתחיל בצעקות על אותה אישה והכלב שלה

אהה לא ציינתי את הכלב, אבל הוא שם, נובח ומוכן להסתער על הגרוגרת של איתי, ככה שטוב שהבחורה מרסנת אותו.

 

מה אגיד לכם זו ממש פגישה ראשונה מהגיהנום.

וייתכן שיהיו עוד כמה כאלה כי השניים נתקלים זה בזו  שוב ושוב, וכשאני אומרת נתקלים, זה אומר שהבחורה נופלת עליו שוב ושוב!

 

אני לא יודעת מה איתכם אבל נראה לי שהקוסמוס מתכנן משהו לשניים האלו .

ומסמן להם בצורה די כואבת.

 

איתי מגדיר את הבחורה כאסון מהלך.

היא אומרת שהיא לא רואה אותו את המטר שמונים ומשהו השרירי והשזוף הזה.

 

הוא רואה את העצב שניבט בפניה.

היא חושבת שהוא יהיר שעף על עצמו.

 

הוא מת לדעת לפחות איך קוראים לה.

היא לא מעוניינת בשום כלום איתו.

 

יש לי הרגשה שזה תחילתו של סיפור מאוד מעניין.”

אולי בחלומות שלך.”

את באמת רוצה לדעת איך את נראת בחלומות שלי.”

 

                   שורה תחתונה

 

הספר הזה נגע בי ומוטט אותי.

פגע בי במקום הכי רגיש וחשוף שלי בתור אימא.

הכאב שניבט בכל מילה של אמילי, בכל מחשבה שחלפה במוחה הגיעו למעמקי נפשי.

 

היה איזה שלב שפשוט הודיתי על הברכות שלי וביקשתי כמו תמיד שהשם יגן עליהם מכל משמר.

אני שונאת את ימיי הקיץ החמים ואת השמש היוקדת, אבל אני אסירת תודה על אורה בכל בוקר

אור שמסמל עבורי את תחילתו של יום חדש.

 

עבור אמילי לא היה אור. היה רק חושך וכאב.

הייתה חומה בצורה עם צבא שלם שלא נתן לה להמשיך את חייה.

היא קברה את אהוביי ליבה

ובדרך קברה גם את עצמה.

את חיוכה, את שמחת חייה, את חלומותיה ואת האפשרות לפתוח יום אחד את ליבה,

 בפני אדם אחר כדי שתוכל לאהוב.

 

עד שאיתי הגיע!

עד שהנסיך לבית ארבל מגיע ומסתער על הצבא שלה בדבקות ונחישות. הוא מגיע מצויד בוואחד קונגו ופשוט מפרק את החומה הבצורה של אמילי.

 

הוא לימד אותי ליהנות מהשמש ומהחום שלה, הוכיח לי שאפשר לפרוח גם במקומות שהאבל השתלט עליהם.”

 

איתי מתפעל ממנה. הוא רואה שהיא שונה.

הוא מבין שכנפיה נשברו, וחושב לעצמו שהיא עפה לה חופשייה. הוא עדיין לא מבין את גודל הפציעה שלה, את גודל הנזק לכנפיה שלא החלימו מעולם.

 

 היא ציפור פגומה. הקן שלה הרוס, וגוזליה אינם.

הגוזלים הקטנים שלה לא עפו ועזבו את הקן,

הם נלקחו בטרם עת והפכו למלאכים בשמיים.

 

           למה הם לא לקחו אותה איתם?

           למה דווקא היא נשארה מאחור?

 

אמילי רוצה להתקרב, לתת מנוחה למוחה ממראה הזוועות. היא עושה צעד קטנטן לעבר השמחה אבל כל חיוך גובה ממנה תשלום.

איך תחייך ותצחק ותחייה?

איך תבנה קן חדש?

כל פסיעה קדימה לעבר הדלת החדשה שנפתחה מולה מסתיימת בשלושה צעדים אחורה.

היא לא תבגוד בזכר אהוביה.

 

גם הקונגו הכי חזק של איתי אינו יכול להילחם מול רוחות רפאים.

 

האם אמילי תיקח את הסיכון ותקפוץ לים? אולי.

אך גם אם נרטבה מעט ונכנסה למים היא צריכה לחזור לשחות, לצלול, להרגיש את ראשה צף מעל לבעיות ולפחדים שאופפים אותה, שסוחפים אותה.

 

זמן רב כל כך החושך שלט בחיי, כאוס סחרר את מחשבותיי, כאב הניע אותי במעגלים סביב עצמי. והיום אני יודעת אחרת.”

 

יש לה גלגל הצלה תמיד בהיכון כי איתי לא ייתן לה לטבוע בחיים!

 

אמרתי לך, ואני מוכן להגיד את זה עוד מיליון פעמים אם זה מה שאת צריכה….אני פה ואני לא מתכוון לברוח או לאכזב אותך. אני מקווה שלמדת כבר שאני עומד במילה שלי.”

 

אם אשתמש במושגים מהכדורגל של איתי הייתי אומרת שהוא רץ עם הכדור, עבר את ההגנה והבקיע גול ממש בדקה התשעים!

(זה היה גול יפה אני חייבת לציין).

 

הכתיבה הזורמת של יהודית ניכרת בדיאלוגים הקלילים בין הדמויות, ואם חשבתם לרגע שהיא תשאיר את הסיפור רגוע ועל מי מנוחות אחרי הכל, אתם טועים בהחלט

איכשהו היא חייבת לגרום לאיזו סופה בלב ים.

 

הדמות של אמילי הייתה כל כך אמינה לאורך כל הספר. אומנם לא הזלתי דמעות (נו מה חדש) אבל השלתי איתה פיסה אחר פיסה מהלילה התמידי שפינה את מקומו, ונתן לשמש לזרוח עליה באמת

 

היו לא מעט רגעים שרציתי שאמילי תתחיל לחיות כבר את חייה. שתבין שהכאב שלה הוא עצום ובלתי נסבל, אבל הוא תמיד יישאר חלק ממנה

ואם היא כבר נשארה מאחור וקיבלה את מתנת החיים, שלא תבזבז אותם לריק.

 

זה לא סוד שאני אוהבת את הגברים שיהודית כותבת אז תיזהרו כולכן כי איתי שלי.

איזה אבא מהמם! וגבר מדהים. הוא לא ויתר. פשוט מאוד. אמילי סגרה בפניו דלת אחר דלת והוא

הוא פשוט נכנס דרך החלון!

אני אפילו לא מתבאסת שאין עליו תכשיטים

(רק מי שקראה ספר אחר ומסוים של יהודית, תבין).

 

היא הפליאה וכתבה כאן סיפור שונה

בוגר יותר עם דמויות מלאות בצער וכאב.

 

הספר הזה מוקדש לכל מי שאיבד מישהו שיקר לליבו זה המשפט הראשון שנתקלים בו בפתיחת הספר.

 

אני חייבת לציין שאיבדתי את הסבים היקרים שלי משני הצדדים, והם חסרים לי כל כך

סבתא של אמילי גרמה לי לגעגוע עז לסבתות המדהימות שאיבדתי.

(אני נושאת את שמה של אחת מהן)

סבתא לינה היא אמנם מבוגרת בגיל אבל שדה לא קטנה ושובבה של ממש.

אני רוצה לבוא לאכול אצלה עוגיות, ולשבת לשיחה.

 

בזמן האחרון כל ספר שאני קוראת מתהדר בנוסף לדמויות הראשיות בבעל חיים דומיננטי שלגמרי לוקח חלק בסיפור. כאן מדובר בכלב גולד.

אני אוהבת בעלי חיים עד לפתח הבית שלי

ילדיי מתחננים לכלב חמוד, אבל אני לא מוכנה.

הדג הקטן של הבן שלי מספיק

(קוראים לדג שלו לאקי, שם של כלב אני יודעת)

 

האמת שכלב כמו גולד הייתי מביאה עכשיו באהבה רק שאמילי תאלף לי אותו קודם.

ושלא תעזו להגיד לילדים שלי שאמרתי את זה כי אני אכחיש הכל במצח נחושה.

 

הספר כתוב בגוף ראשון מפי הדמויות

כריכה מקסימה המשקפת את הסיפור במדויק.

הבלחה קצרה לזוג שאני מאוהבת בו ממש,

ולאיזכור של סצנת מרפסת מפורסמת שלא קראתי אותה עדיין.

כאן אין סצנת מרפסת אבל אתם תקבלו ג’קוזי ומיטה רוטטת אז תתכוננו מעכשיו.

 

משאירה אתכם עם ציטוט לסוף

 

אי אפשר לאבד את השמש או את הירח או את הכוכבים, כי הם תמיד יהיו באותו מקום. לפעמים משהו מכסה אותם, מצל עליהם, ונדמה שהם נעלמו. כל מה שהיית צריכה זה להמתין, לחכות שהעננים יתפזרו והדרך שוב תהיה מוארת“.

 

אל תתנו לאף אחד להסתיר לכם את השמש ותדעו שגם אם ישנה עננה אפורה בחייכם בסופו של דבר היא חולפת

 

קריאה מהנה ונוגעת.

 

 

הסתקרנתן? לקריאת הפרק הראשון ולרכישה לחצו כאן.

תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה