גן השמש מאת יהודית צפורי.

סקירה מאת מור אסולין.

“בלי תנועות חדות, בלי תקווה בלב. איך מדברים אל מלאכים? זה כמו לנסות לתפוס כוכב נופל. זה כמו לרחף באוויר בלי אחיזה, זה כמו לנסות להחזיר משהו שאבד במצולות”.

 

רק מי שמאבד אדם אהוב, יכול לשאול את השאלה הכואבת הזו.

איך מדברים אל מלאכים? כשאין מענה, שאתה נמצא בחיפוש מתמיד אחר סימנים.

 

האמת שחיכתי לסיפור הזה בכיליון עיניים, שמעתי רבות על תהליך כתיבת הספר, על יציאה מאזור הנוחות של גוד וזה ניכר בכל מילה בקריאת הספר.

 

העלילה כל כך נוגעת, פורטת על המיתרים, וחושפת עצבים שלא קלים לנפש להכיל.

 

אמילי קינן איבדה במהלך חייה כל פעם פיסה קטנה מליבה עד שהיא מאבדת את ליבה לגמרי.

היא מאבדת את השמש שלה, העצבות תופסת קבע בחייה.

 

היא מתחילה מחדש את חייה רחוק מכל מקום שיכול להזכיר לה את האוהבים שלה.

 

“החור שקיים בלב שלך, בנשמה שלך, לעולם לא יתמלא. אין תחליף למה שאבד, אבל יש מקום לדברים חדשים, יש נחמות קטנות לאורך הדרך. אמילי, מותר לך להיות מאושרת בלי להרגיש אשמה. האושר שלך הוא לא בגידה באלה שנשארו מאחור. מותר לך לצחוק וליהנות מדברים קטנים וגדולים. מותר לך לבנות חיים חדשים. ובאותה נשימה, מותר לך לכאוב ולהתפרק מתי שבא לך, להיזכר ולהתגעגע”.

 

היחסים שלי ושל אמלי לא היו מושלמים, לאורך הקריאה לא הרגשתי שאני מצליחה להתחבר אליה.

התחברתי לעצבות , ולכאב שלה פשוט הרגשתי את עצמי בין המחשבות שלה.

 עד ה-75 אחוז מהספר  הרגשתי שהרחמים העצמיים שלה כלפי עצמה מנהלים אותה ולא ההפך, וזה היה לי מעט קשה.

לקראת הסוף הגיע הרגע.

הרגע שהיא הסכימה להסתכל על דברים באור והרצון שלה לצמוח בשבילה גרמו לי להתחבר אליה יותר.

 

איתי ארבל, רבותיי תנצרו את השם הזה.

כי כמוהו אין בכלל.

איתי ארבל לבית משפחת ציפורי הוא הגבר שבגברים, הוא גבר שנכנס ללב ולא יוצא ממנו לרגע.

חזות חזקה, שחצן, יהיר, חצוף ורגיש.

הוא עובר חיים לא קלים,

הוא רוצה יותר, הוא יודע שמגיע לו יותר והוא לא מתכוון לוותר .

 

“יפה שלי, אי אפשר לאבד את השמש או את הירח או את הכוכבים, כי הם תמיד יהיו באותו מקום. לפעמים משהו מכסה אותם, מצל עליהם, ונדמה שהם נעלמו. כל מה שהיית צריכה זה להמתין, לחכות שהעננים יתפזרו והדרך שוב תהיה מוארת”.

 

מי שרוצה לדעת מי זה איתי, הוא הכוכבים, השמש  והירח. גם שירצו להסתיר אותו הוא ימצא מקום להאיר את עצמו מחדש.

הוא המצפן של אמלי, הוא עוזר לה להתמודד מול הרוחות שלה, מול השדים שלה, והוא לרגע לא חושש להביע את רגשותיו.

 

היחסים שלי ושל איתי הם התאהבות ממבט ראשון, הוא דמות מרגשת בצורה פנומנלית.

וכמו שכבר טענתי, הגבר הכי מושלם לבית משפחת ציפורי, באחריות!

 

לספר “גן השמש” הגעתי באיחור של כמעט שלושה חודשים מהרגע שיצא.

בכל פעם שבאתי לפתוח את  הספר, סגרתי אותו.

ידעתי שאם אתחיל לא ארצה לסיים. אם אסיים לא יהיה לי משהו בקנה של גוד.

לאורך הקריאה רואים את התבנית משתנה, את החידוש בכתיבה של גוד, יציאה מאזור נוחות ובכל ספר שלה אני מופתעת לקרוא דברים חדשים ולא כאלה שחוזרים על עצמם.

 

אז גוד!

בהחלט עשית את זה שוב!

בוקטיק הרוויחו סופרת בחסד עליון!

ואנחנו הקוראים הרווחנו סיפורים מטורפים שמשליכים אותנו מקצה של הסקאלה לקצה השני בכל פעם.

 

אני משאירה אתכם עם האמירה שאני לוקחת הפעם מהספר, בלי פרשנות שלי  בלי כלום.

מסר נקי ועוטף.

 

“כשדלת אחת של אושר נסגרת, דלת חדשה נפתחת. אם תתרכזי בדלת שנסגרה, תפספסי את הדלת החדשה שנפתחה”.

 

הסתקרנתן? לקריאת הפרק הראשון ולרכישה לחצו כאן.

 

תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה