גן השמש מאת יהודית צפורי.

סקירה מאת מירה רוזנפלד.

את הספר קיבלתי במתנה מהסופרת המהממת יהודית ציפורי בשבוע הספר האחרון, וקראתי אותו במקביל לקריאה בדיגיטלי באדיבות אינדיבוק. (ככה זה שאת מתמכרת לקריאה בדיגיטלי).  
 

 

החיבור הראשון שלי עם הספר המדהים הזה היה כשראיתי את הכריכה המדהימה שלו. 

הכריכה הזיזה לי משהו בלב, אולי זה הים (שכולם יודעים מה הוא עושה לי) אולי זה הכלב המהמם, אבל פשוט ידעתי שאני חייבת לקרוא אותו.
 
אז חיכיתי וחיכיתי, והתחלתי אותו ברגע שהרגשתי שהגיע הזמן הנכון עבורו. זה יישמע לכם אולי קלישאתי במידה מסוימת אבל משהו בי הרגיש לי שאני צריכה לקרוא אותו במועד המתאים לו, ולי. ומסתבר שעשיתי נכון, הספר הזה בהחלט דורש את הזמן שלו. 
 
ואז התחלתי אותו, זה היה לפני שלושה ימים, כשמתוכם אולי קראתי בו פעמיים או שלוש (מפאת חוסר זמן), כי בתוך שעות ספורות פשוט סיימתי אותו. 
 
זהו לא רומן רומנטי רגיל, זהו לא ספר מתח וזה גם לא רומן ארוטי מאלו שאנו מכירים היטב, יש בו הכל מכל אלו והרבה מעבר. 
מדובר בספר מופלא העוסק באובדן, בהמון כאב, בחרדות, ברגעים אפלים ובתקווה אחת גדולה להשיב את האור לחיים, לגרום לשמש לחזור ולזרוח. 
 
אמילי קינן, וטרינרית צעירה ומבטיחה, מלאת אהבה לבעלי חיים. שמה לה למטרה להציל אותם ולתת להם חיים שהם ראויים להם (כבר סיבה מצוינת להתאהב באישה הנפלאה הזו). 
אמילי עברה טרגדיה נוראית, היא איבדה את היקר לה מכל. 
אני מעריצה את האישה הזו. לאורך כל הספר אמרתי לעצמי איך היא מסוגלת לקום בבוקר ולהמשיך לנשום כשמעליה עננה כבדה כל כך, על כתפיה רובץ הנורא מכל. איך היא מסוגלת לדבר, לחיות, לחייך (כשהיא כבר מצליחה בקושי לעשות את זה), להתאהב. 
גם אמילי לא חשבה שזה עוד יכול לקרות לה, שהיא יכולה לראות את האור, להרגיש את השמש, אבל פגישה מקרית עם איתי ארבל הובילה אותה בדרך לא פשוטה אל התקווה, אל האור. 
 
איתי ארבל, שחקן כדורגל נערץ בעבר ומאמן כדורגל בהווה. הוא בעלים ומנהל את קבוצת הילדים בכדורגל. לאיתי היסטוריה של נשים שנופלות שדודות לרגליו רק מעצם היותו מי שהוא. כשהוא פוגש באמילי שאינה מתרשמת ממנו (כך לפחות הוא חושב) עם המבט הכבוי בעיניה והכאב הניבט מהן, הוא מרגיש, הוא יודע, שהיא מישהי מיוחדת, מישהי שמעניינת אותו (הרבה מעבר למראה החיצוני המרשים שלה). 
 
איתי נחוש בדעתו לחדור אל ליבה והוא מבין שקל זה לא הולך להיות. אחרי מספר מפגשים “מקריים” ביניהם הוא מחליט (גם אם הוא לא ממהר להודות בזה) – היא הולכת להיות שלו. 
הוא מחזר אחריה בצורה מעוררת התפעלות,  הוא כריזמתי, כובש וסקסי להפליא. הוא חצוף, יהיר ויודע היטב מה הוא עושה. 
 
אמילי לא ממהרת לפתוח את סגור ליבה. היא לא מסוגלת, וגם כשהיא כבר מצליחה לעשות זאת, היא נסוגה ולא אחת נאלצת לברוח, ממנו, מעצמה, מתחושותיה שמאיימות לכלותה. 
 
לאיתי יש בן מקסים – רועי, והוא האוצר היקר ביותר שלו (בנינו, ברור לגמרי). לרועי בעיות לא מעטות עקב התמודדות משפחתית קשה, ודרכיהם של איתי ואמילי מצטלבות שוב דרך רועי. 
 
אמילי נלחמת בעצמה ובשדים שמלווים את חייה. היא לא בטוחה שמגיעה לה אהבה, היא לא ראויה לה, היא לא מסוגלת לאהוב שוב. 
 
סבתה של אמילי – איתה היא מתגוררת, תומכת בה ומלווה אותה בכל צעד ושעל. סבתא לינה היא אישה מדהימה, חזקה, לביאה אמיתית ושורדת. אלמלא היא, אני בספק איך אמילי היתה מצליחה להמשיך את חייה. 
 
כשהעבר הלא נודע מתדפק על דלתה של אמילי, היא מבינה שחייה הקודמים לא היו בדיוק מה שהיא חשבה, והדבר מאיים למוטט אותה. 
 
היא לא יודעת מה עליה לעשות, את מי היא יכולה לשתף (הרי היא לא מעוניינת לסכן עוד אנשים בסביבתה) והיא חסרת אונים. בין התקפי החרדה לניסיון להרים את הראש מעל המים אמילי (תרתי משמע) מנסה להתקדם לחקר האמת ולשרוד. בעיקר לשרוד.
 
הספר כתוב בגוף ראשון מנקודת מבטם של איתי ואמילי לסירוגין והדבר מתאים ביותר לעלילה. 
 
ג’ודי כתבה סיפור מדהים על אובדן וכאב, סיפור מרגש על אהבה למרות הכל, על שדים מן העבר, על שקרים ועל תקוות. 
 
מרגישים את תעצומות הנפש שנדרשו למחברת המופלאה הזו כדי לכתוב את הספר, והתחושות מועברות אל הקורא בצורה יוצאת מגדר הרגיל. 
 
הדמעות זלגו ללא שליטה במהלך הקריאה, התובנות, הכרת הטוב וההודיה על חלקי, היוו חלק בלתי נפרד מהקריאה בספר. 
 
ג’ודי, תודה על ספר מדהים, מרגש וקורע לב. תודה על שהארת לנו את הדרך בדרכך המיוחדת והמרגשת. 
 
זהו בהחלט הספר הטוב ביותר שכתבת. 
 
אז קוראים יקרים, הכינו את הלב ואת הטישו, והיכנסו לעולמם של אמילי ואיתי. 
 
קריאה מהנה.

 

הסתקרנתן? לקריאת הפרק הראשון ולרכישה לחצו כאן.

תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה