גן השמש מאת יהודית צפורי.

סקירה מאת יפעת ארניה.

 

“…’תני לי את היד שלך.’

הוא אוחז בידי הימנית ומשהו קר במקצת מצמרר את עורי.

‘תפתחי.’ הוא אומר ועיניי נפקחות במהירות.
‘אורן, ….זה מקסים.’ אני מלטפת את צמיד הכסף העדין שענד על מפרק ידי.

‘אנחנו יכולים…?’ השאלה נעצרת בקצות שפתיי כשמבט תוכחה מופיע על פניו.
‘הצלחנו, יפה שלי, סוף סוף הצלחנו.’ הוא מחבק אותי בחוזקה.

‘אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך, שאני מודה לך על הסבלנות ועל זה שהאמנת בי….הצמיד הזה…’ הוא מסובב אותו על ידי ואני בוחנת את שני התליונים שמתנודדים עליו – שני יהלומים בצורת טיפה.

‘הצמיד הזה הוא תחילת הדרך החדשה שלנו, החיים החדשים שמצפים לנו.’ אצבעותיו מלטפות את ידי.
‘אני לא צריכה יהלומים, אני לא צריכה מתנות גדולות. נתת לי את הדבר הנפלא ביותר, את הילדים שלי, את המשפחה שלנו.’ אני מנשקת את שפתיו.…”

אם אתם רוצים ספר שכולו רגש,

כזה שישבור את ליבכם לרסיסים,

ואז יאחה אותו אט אט.

שיעביר אתכם ברכבת הרים,

שתחוו איתו קשת מטורפת של רגשות

ואז בדרך מכושפת וייחודית,

דרך כזו שיש לאחת וליחידה…

הלוקה שלי,

זה הספר המושלם בשבילכם.

ספר שגמעתי בכמה שעות.

היינו אני, הטאבלט והטישו…

הרגשתי שאני חייבת לעזור לגיבורים,

להבין ביחד איתם,

שגם אם נראה שהכל קורס,

שאין סיכוי לשיקום או איחוי השברים…

גם אם נראה שאבדו השמש, הירח והכוכבים..

תהיה אפשרות להחלמה מסוימת,

למצוא דרך מוארת,

תהיה אפשרות לבניית עתיד חדש.

 

הספר נפתח בסצנה אופטימית,

נראה כי המשפחה של הגיבורה ‘עלתה על דרך המלך’..

אך מהר מאד הרכבת מתהפכת

מהר מאד משהו נורא קורה.

משהו כל כך קשה שהדמעות שלי פשוט זלגו מעצמן.

איתי ארבל, שחקן כדורגל לשעבר.

מאמן חתיך ואיש עסקים עשיר בהווה,

הפך להיות גרוש הולל…

אחרי תקופה קשה במיוחד.

כזו שלא האמין שיצליח לשרוד.

הוא אחד שעובד קשה מאד.

אחד שהשיג את הישגיו הרבים במו ידיו כדי להגיע למקום שבו הוא נמצא.

גרופיות סובבות אותו ללא הרף.

הן פשוט נמשכות למעמד ולפרסום שאופף אותו ואת חבריו.

הן רוצות בעיקר עוד תמונה משותפת בעיתון שאולי תביא להן פרסום.

בחייו של איתי אין מקום למערכות יחסים.

חייו מלאי אתגרים לא פשוטים.

מספר מפגשים מקריים עם אמילי קינן, אישה עצובה במיוחד,

מעוררים את סקרנותו.

הוא אמנם מנסה לפלרטט איתה בלי הרף,

אבל היא הודפת אותו כל הזמן,

דבריו לא מתקבלים בברכה.

הוא קורה לה אסון מהלך.

אך מבין שהיא ללא ספק, אסון מרשים במיוחד.

לאמילי ולים יש יחסי אהבה ושנאה,

כבוד ויראה…פחד ותקווה.

היא לא ישנה,

היא מסוגרת בעולמה רווי הביעותים והזיכרונות.

חבטה אדירה זעזעה את עולמה..

חבטה כל כך עצומה עד שלעיתים לא היו בה כוחות לנשום.

היא לבדה,

ספינה ללא תורן,

מכונית ללא הגה,

היא שבורה לרסיסים.

היא צוללת לתהום עמוקה,

חייה חצויים לשניים,

לפני שהכל נשבר ואחרי…

היא גזרה על עצמה עונש על שנשארה בחיים…

יש בתוכה איזה גמד קטן,

בכל פעם שנדמה לה שהיא מרימה קצת את הראש…

הוא מביא איתו צבא שלם,

צבא נקיפות המצפון.

הצבא הזה גדול וחזק יותר מכל.

הוא מעמיד מול עיניה מראה גדולה שמשקפת את המציאות המכוערת של חייה

ומטיח בה האשמות קשות מנשוא.

היא לא מעוניינת בנחמה,

אין מזור לכאביה.

אמילי היא כמו פרח יפיפה שהקיף את עצמו בקוצים רק כדי להגן על עצמו.

היא מאתגרת את איתי.

הרי עד עכשיו…אף אחת לא אמרה לו ,”לא”.

הוא רגיל שנשים נופלות לרגליו ומספרות לו את כל הסודות הכמוסים שלהן,

והוא…אוהב מטרות אבודות…

היא אחרת, שונה,

לא הטיפוס שהוא רגיל אליו…

היא כלואה בתוך משהו שהוא מת לשחרר.

השמש שלה …נעלמה…

היא איבדה אותה,

היא מסתתרת מאחורי עננים גדולים ואפורים.

כולם אומרים לה להתקדם, ללכת קדימה, לא להיאחז בעבר…

אבל היא מרגישה שהיא בוגדת בכל פעם שהיא צוחקת.

היא הקיפה את עצמה בשריון בלתי חדיר,

שעוזר לה להתחבא ולהשאיר את העולם כולו בחוץ.

 

האם אמילי תצליח לשנות את עתידה?

האם תאפשר לעצמה להיות מאושרת?

האם תצליח לנוע קדימה?

היא אמנם בחיים,

אבל לא מאפשרת לעצמה לחיות.

היא חייה כמו רוח רפאים שמחכה שמישהו ייקח ממנה את הכאב..

זה לא באמת חיים…

הכאב לעולם לא יעלם..

החור שקיים בליבה, בנשמתה, לעולם לא יתמלא.

האם תמצא את הדרך לנחמות הקטנות?

האם תצליח להיות מאושרת בלי להרגיש אשמה?

האם תצליח לצחוק וליהנות מדברים קטנים וגדולים?

האם איתי יהיה ההזדמנות השנייה שלה?

האם נוכחותו בחייה תביא נחמה לליבה הפצוע?

או שמא הוא רק הסחת דעת ולעולם היא לא תצליח להתנחם?

 

הרי החיים חזקים,

גם אם תיכשלו, תקומו ותילחמו, עד שתצליחו!

לפעמים מטעויות יוצאים הדברים המוצלחים ביותר.

לאנשים מגיעה הזדמנות שנייה בחיים.

זכרו כי אין לשפוט אדם בטרם ניתנה לו ההזדמנות להסביר את עצמו ולהגן על מעשיו.

לפעמים חוסר השלמות זה הדבר המושלם…

לפעמים,

כשדלת אחת של אושר נסגרת,

דלת חדשה נפתחת.

אם תתרכזו בדלת שנסגרה,

תפספסו את הדלת החדשה שנפתחה.

לפעמים אדם חושב שהוא מאבד את השמש, הירח והכוכבים

אבל הם תמיד נמצאים באותו המקום…

לפעמים משהו מכסה אותם,

מצל עליהם ונדמה שהם נעלמו

כל מה שצריך זה לחכות שהעננים יתפזרו והדרך תהיה שוב מוארת…

מאחלת לכולנו רק אור,

מאחלת לנו לחיות בגן השמש!

זוהי המלצה רותחת ביותר

 

 

הסתקרנתן? לקריאת הפרק הראשון ולרכישה לחצו כאן.

תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה