אסיר עולם מאת ג’יין הארווי בריק.

סקירה מאת תמר אטרשוילי.

“חיים בלי אהבה הם כמו גן עדן בלי שמש.         כשהפרחים מתים.”
 
הספר הזה שכב אצלי באפליקצייה כל כך הרבה זמן. נדמה לי שרכשתי אותו מעט אחרי שיצא.
עם מבול הספרים שיוצאים לאור, ממש קשה לעמוד בקצב.
וככה הספר הזה כמו רבים אחרים חיכה לתורו. בשקט. חשבתי שזה יהיה עוד סיפור קיטש שקראתי אינספור פעמים, אבל לשמחתי הרבה גיליתי את אחד הספרים המיוחדים שנתקלתי בהם לאחרונה.
 

 
תיכף מתחילה לחפור, 
                רק קודם קבלו בנוהל רקע
 
                       טורי דלייני
בגיל עשרים וארבע היא לא חלמה שתחזור למלצר באיזו עיירה באמצע שום מקום.
היא מלומדת. יש לה תואר והיא הייתה עוזרת משפטית במשרד יוקרתי, אבל עקב רומן עם הבוס ויחסו המנוכר אליה, היא החליטה לעזוב את הכל, ולחזור לגור עם אימה.
אמא שלה היא המטיפה בעיירה וגרה בבית הכומר.
הייתם מצפים שבתה תהיה נופת צופים, אבל טורי רחוקה מלהיות התמימה חסרת הניסיון המיני. 
להיפך, היא יצרה לעצמה שם של קלת דעת ששוכבת עם מי שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה.
עזבו את העובדה שהבחורה שנונה ומתהדרת בפתיל קצר כל כך עד שדבק בה הכינוי, “זיקוק.” 
היא מלאה בשמחת חיים, ואין מצב שלא תשימו לב אליה ברגע שתיכנס לחדר.
טורי יורה מבלי לחשוב, הסנן שאמור להיות בין המוח לפה, לא קיים אצלה.
 
במשמרת רגילה בבית הקפה שבו טורי עובדת נכנס בחור חתיך וגבוה שצד את עיניה.
מה שעוד צד את עיניה היא העובדה, שכל יושבי בית הקפה נדרכים ומתנכלים לאותו בחור.
הצוות הקבוע אף ממאן לשרת אותו.
 
ליבה של טורי נכמר על אותו בחור, והיא רצה אחריו ומוסרת לו את כוס הקפה שביקש להזמין.
 
אותו בחור כל כך המום מהמחווה של טורי שהוא לא יודע איך לקבל אותה. הרי כולם מכירם אותו שם. 
היא בטוח שמעה עליו והכירה את הסיפור שלו, אז למה היחס שלה שונה מכל שאר אנשי העיירה?
 
                         ג’ורדן קיין
 
שהשם יעזור לי.
כמה פעמים רציתי לחבק אותו. (כן, לחבק אל תהיו סוטים). הלב שלי לא עמד בזה.
 
הוא משוחרר על תנאי לאחר שריצה שמונה שנות מאסר. על מה אתם שואלים? תקראו לבד. 
אחד מתנאי השיחרור הוא למצוא עבודה קבועה ומגורים קבועים.
 
איך עושים את זה?
אף אחד לא מוכן להחליף איתו מילה או לזכות אותו במבט, שאינו מזלזל ומלא שנאה. הוא כל כך דרוך ומפוחד בכל מצב נתון. ג’ורדן אולי יצא מהכלא אך עדיין כלוא בגופו שלו. במחשבות שלו. 
 
תושבי המקום לא מסכימים לתת לו הזדמנות שנייה. הוא מהלך כרוח רפאים בלי אישור לעזוב את העיירה. מתמודד עם בדיקות פתע של קצינה המבחן שלו וכפוף לשעת עוצר, שאוסרת עליו לצאת מביתו לאחר שעה מסוימת.
 
“בכלא התבודדתי. וכאן, בחוץ, כבר לא ידעתי מהם הגבולות המקובלים. החיים הפכו למין משחק שלא הכרתי את הכללים שלו ולא הצלחתי להבין אותם – והפסדתי בגדול.”
 
המטיפה של העיירה דואגת לשכנע את הוריו, כן, אני חוזרת על זה שנית. לשכנע את הוריו לקבל אותו בביתם – כי אם זה היה תלוי בהם ג’ורדן לא היה משתחרר בכלל. הם מחקו אותו מחייהם לפני שמונה שנים- ומעניקה לו עבודה קבועה בביתה.
 
כאשר הוא קולט שהבחורה האדיבה מבית הקפה היא לא אחרת מביתה של המטיפה הוא חושב שהיא הייתה נחמדה אליו מהסיבה הזו, אבל עד מהרה הוא יגלה מי זו טורי דלייני, ואיזו סופה אדירה היא הולכת להיות בחיים שלו.
 
“כשהייתי איתה זו הייתה הפעם הראשונה זה זמן רב שלא הרגשתי ששופטים אותי. לא הבנתי למה אבל נראה היה שהיא מקבלת אותי כפי שאני. למרות שאני כבר לא ידעתי מי אני, היא גרמה לי להרגיש בחיים.”
 
איייי ג’ורדן אני גם מקבלת אותך כמו שאתה קאובוי שלי! 
(זה הכינוי שטורי הדביקה לו. לסוסים אין כל קשר).
 
                  שורה תחתונה
 
כמה פעמים נתנו לסטיגמות להשתלט על קו המחשבה שלנו?
כמה פעמים באמת נתנו לאדם מסוים הזדמנות שנייה שהוא כה זקוק לה?
 
לא יודעת מה איתכם, אבל הספר הזה נתן לי פרספקטיבה שונה כל כך על דברים מסוימים.
 
אחד הדברים שהרתיחו את דמי בקריאה היה היחס של הוריו של ג’ורדן אליו.
אתם אמיתיים כאילו?
מה פאקינג נראה לכם שאתם מתנכלים לילד שלכם בצורה כזו? איך אפשר?
אביו הביא לי את הסעיף אבל אימו? אוי אם היא הייתה נופלת לי לידיים המנוולת הרעה הזאת!
 
טוב, תנו לי להרגע. ועכשיו, אני אומר את זה חד וחלק. אני מאוהבת בטורי!
 
הבחורה הזו היא דמות מדהימה.
עזבו שעפתי עליה מההתחלה אבל ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי עד כמה היא מרימה ומעצימה את ג’ורדן. היא מצליחה לגרום לו להבין, שהמחיר שהוא משלם יום יום בעובדה שאינו מנצל את החיים עד תום, גבוה מדי עבור כל אדם. בייחוד עבורו.
 
תבינו, ג’ורדן לא האמין שהוא ראוי למחילה. 
שהוא ראוי לחיות בכלל.
אם כולם מסביב האשימו אותו בנורא מכל, זה כאין אפס לעומת האשמה שאיכלה אותו מבפנים.
מלא פעמים בזמן הקריאה רציתי לצעוק עליו. 
כאילו, הלוווו תתעורר על החיים שלך, תרתי משמע ותתחיל לחיות אותם. 
 
אתה נמצא פה. חי. נושם. כאן ועכשיו.
החיים יפים וקצרים מדי. ולהעביר אותם בהתבוססות בהלכאה וברחמים עצמיים לא תורמים לאיש.
אבל מצד שני כאשר בוז ושנאה זה כל מה שג’ורדן ראה מאז שהשתחרר מהכלא. קשה לו לקבל משהו אחר. קשה לו להביו שמישהי מדהימה כמו טורי תרצה בחברתו. תרצה באהבתו.
 
“אני מרגיש שאת חלום ואני אתעורר ואגלה שהחיים שלי הם בסופו של דבר, חרא מושלם בלי הנחות.”
 
טורי  אולי היחידה שרואה אותו מעבר לתווית האסיר המשוחרר. היא רואה את האדם הנדיב ומלא החמלה והאהבה, שנמצא מתחת לשכבות ענקיות של אשמה.
 
“הוא היה יפהפה מבחוץ אבל נדמה לי שאני האדם היחיד שראה כמה יופי יש גם בפנים.”
 
 היא שותלת בו להבה קטנה של אמונה וקבלה. וזה פשוט גדל בתוכו לאש שמאירה ואף שורפת את המערה האפילה שחי בה, עד לרגע שהיא הגיעה.
עד לרגע שהוא מכוסה כליל באהבה שלה. 
 
אני כותבת כאן בעדינות אבל בחיי שעדינות היא לא מילה לתאר את טורי. יש מצב שאפילו הפליקה לו פה ושם. או אז הוא מבין שקיבל מתנה יקרה מפז. מתנה שחבל מאוד שיבזבז אותה אם ימשיך להרגיש אשמה.
 
“הייתה לי מחויבות לעשות משהו עם החיים שלי. טורי הצליחה  לנער ולטלטל אותי מספיק כדי שאבין זאת.”
 
אמרתי לכן שהיא הפליקה לו
 
הפרקים כתובים בגוף ראשון. שלו ושלה לסירוגין.
התרגום נהדר. הכריכה מקסימה.
היו טעויות הגהה בספר. אבל אני חייבת לציין שהן לא פגעו כלל בהנאה שלי מהסיפור המיוחד הזה, שלימד אותי כמה דברים שישארו איתי הרבה לאחר הסיום.
 
 בדרך כלל אני משאירה אתכם עם ציטוט לסוף,
 אבל כאן אני פשוט אצרף קישור לשיר של אוונסנס שכל כך מתאים לסיפור.
 
אז ג’ורדן חוזר לחיים כי טורי פשוט הכריחה אותו. ובינינו, לא הייתה לו ברירה אחרת.
 
עכשיו נוטשת אתכם כי הקאובוי שלי שוב שכח את הקפה המחורבן שלו!
כשתקראו, תבינו.
 
תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה