כמה פעמים קראתם ספר שגרם לכם להרגיש?

כמה פעמים קראתם ספר, שכל עמוד, כל פסקה וכל מילה, חילחלו לעומקי נפשכם ופשוט גרמו לכם, ולו לרגע קט, להאט הכל ובאמת להפנים, באמת ליישם, באמת להבין?

אלף נשיקות מאת טילי קול.

סקירה מאת תמר אלטרשוילי.

 זהירות חפירות לפנייך!

כמה פעמים קראתם ספר שגרם לכם להרגיש?
כמה פעמים קראתם ספר, שכל עמוד, כל פסקה וכל מילה, חילחלו לעומקי נפשכם ופשוט גרמו לכם, ולו לרגע קט, להאט הכל ובאמת להפנים, באמת ליישם, באמת להבין?
 
קלישאות סובבות אותנו תמיד, הן כל כך פשוטות במהות שלהן וכל כך נכונות. הספר הזה מכיל בתוכו את כל הקלישאות הנדושות שתוכלו להעלות על דעתכם, ועדיין לא התייחסתי אליהם ככאלה.
 
הספר הזה נגע בי.
 
מי שעוקב אחריי הסקירות שלי  יודע שאני תמיד כנה no matter what, ותמיד מעלה את התחושות שלי על הנייר או במקרה הזה על המקלדת. ישנם דברים שפחות אהבתי בספר, מבטיחה לפרט..תהיו איתי.
 
שמעתי על הספר הזה כל כך הרבה,  לפני שתורגם לעברית בכלל. חברותיי לאהבת הספרים טענו ללא עוררין שזה ה- ספר שיגרום לי לבכות, שישבור את ליבי. (למי שלא יודע, מעולם לא בכיתי בזמן קריאת ספר, גם לא דמעה קטנה).
אז כיאה לילדה הממושמעת שהנני (הצחקתי את עצמי) ציידתי את עצמי בגליל טישו, אמרתי נתחיל מאחד, והתחלתי לקרוא.
 
מה אתם אומרים- סכר הדמעות נפרץ???
תצטרכו לקרוא את כל הסקירה כדי לדעת.
 
“אני חושבת שלבבות פועמים בקצב מסוים כמו בשיר, שמעתי את השיר של הלב שלך, והלב שלך שמע את השיר שלי”
 
אהבה. כל סופר/ת מתאר אהבה בצורה אחרת. ישנם אהבות שגדולות מהחיים, אהבות שמגיעות אחת ל.. אם בכלל.
ישנם את  ברי המזל שחווים אותה במלואה, מעניקים אהבה ומקבלים אותה כפולה ומכופלת חזרה.
 
הספר הבא מדבר בדיוק על זה. על האהבה העצומה וגדולת המימדים, זו שמכלה ומכילה, זו שנושמת, חיה ובועטת. אותה אחת שרק מלקרוא עליה, הלב פשוט מרגיש שהוא חי. אבל ככל שהאהבה גדולה יותר, כך הסוף שלה טרגי יותר, קשה יותר, מטלטל יותר. משאיר את העצב חשוף ומדמם ללא שום אפשרות קטנה להחלמה וריפוי- הפצע תמיד יישאר פתוח.
 
בכל האהבות הגדולות, האפיות, תמצאו התחלה, אמצע וסוף. 
מה לעשות שהסוף לא תמיד כפי שקיווינו???
 
רון בן החמש לא רוצה להיות היכן שהוא נמצא. בעקבות עבודתו של אביו הם עוברים מאוסלו ומשתכנים בארץ חדשה, בבית חדש.
רון מציץ מביתו אל מעבר לכביש, לבית ממול. מתוכו יוצאת ילדה לבושה בשמלה. מלוכלכת מבוץ ועם סרט פרפר לבן בשיערה.
רון לא מוכן לדבר אנגלית, למרות שהוא מבין אותה. הוא יורד לפגוש בילדה המכוסה בוץ.
 
פופי הקטנה בת החמש אוהבת הרפתקאות. היא פוגשת לראשונה ברון מול ביתה, ומלמדת אותו שהדבר הראשון שאמורים לעשות כאשר פוגשים מישהו חדש, הוא ללחוץ את ידו. את זה סבתה היקרה אוהבת ההרפתקאות לימדה אותה.
מאותו רגע השניים בלתי נפרדים. הם הופכים להיות החברים הכי טובים.
 
קפיצה לגיל שמונה…..
אביה של פופי מגיע מוקדם מהרגיל לאסוף אותה מבית הספר. היא אינה מבינה מדוע ולמה. אביה מחזיר אותה הבייתה ומכניס אותה לחדרה של סבתה. השעות של הסבתא ספורות והיא רוצה להיפרד מנכדתה האהובה.
 
יש לה מתנה מאוד מיוחדת להעניק לה.
היא שואלת את פופי אילו זכרונות היא הכי זוכרת.
פופי עונה לשאלתה: הנשיקות של סבא, הנשיקות שגרמו ללב שלך להתפוצץ.
היא מעניקה לה צנצנת מלאה בגיזרי לבבות ורודים. 1000 לבבות ליתר דיוק. 
על המכסה כתוב: “אלף נשיקות מבן”.
 
הצנצנת מגיעה עם הוראות מיוחדות ביותר. היא צריכה לאסוף במשך ימי חייה 1000 נשיקות מבן-האחד שלה, זה שיהיה איתה לנצח. 
יש מלכוד קטן…לא כל נשיקה יכולה להיכנס לצנצנת!
אך ורק הנשיקות המיוחדות ביותר, אלו ששוות שיזכרו אותן, אלו שיגרמו ללב שלה להתפוצץ, יורשו להעלות בכתב על אחד מהלבבות הורודים שבצנצנת.
 
פופי כאוהבת ההרפתקאות הידועה שהיא, מקבלת את האתגר. רון בן השמונה מרגיש קנאה. הוא לא מוכן שאף בן ינשק את החברה הכי טובה שלו.  אף פעם. בו ברגע הוא מעניק לה את הנשיקה הראשונה.
 
קפיצה לגיל 15……
 
פופי היא הנערה המוכשרת. שבלי רון, החבר ההורס שלה,  וודאי הייתה משתייכת לקבוצת חברים שונה בתיכון. היא אותה נערה אופטימית תמיד, האמנית שמנגנת בכשרון  כה רב על הצ’לו, זו שתמיד רואה את הטוב בכולם ומסתכלת על חצי הכוס המלאה, זו שליבה רוטט למשמע שיר, שכל זריחה היא מיוחדת בעיניה, וכל פריחה מלבלבת, קצרה ככל שתהיה מניבה לה אושר ושמחה. 
היא נשמעת טובה מדי בכדי להיות אמיתית, נכון?!
 
רון גדל לנער גבוה עם שיער בלונדיני ארוך. מראה של ויקינג אמיתי . המצלמה התלויה על צווארו היא חלק בלתי נפרד ממנו. הוא יודע לתפוס רגעים מיוחדים, מצלם בכשרון רב נופים וזריחות. הדבר שהוא הכי אוהב לצלם היא פופימין – החברה שלו.
(זה שם החיבה שהעניק לה-פירושו:  פופי שלי).
 
השניים חיים בעולם משלהם, בלתי נפרדים. שני חצאים של אותו שלם. רוקמים חלומות, ודואגים למלא לאט ובטוח את צנצנת הנשיקות.
 
שינוי דרסטי עומד לטלטל את חייהם.
עולמם כבר לא יחזור להיות כפי שחוו וראו אותו יחד.
 
האם מהטרגדיה אפשר לצמוח או לשקוע??
האם ייצאו השניים כשידם על העליונה ובאמתחם צנצנת מלאה בנשיקות שגרמו לליבם להתפוצץ??
 
תאלצו לקרוא.
שורה תחתונה……….
 
אז זהו שממש קיוויתי, חיכיתי וחיכיתי ומה לא הגיע??
הבכי!!!
מצטערת, הסכר לא נפרץ, ולא היו ליחלוחיות והגליל נייר הועבר לחדר השירותים. אולי זה יקרה מתישהו לא אומרת נואש.
בהחלט יכולה לדמיין את הנהרות שזרמו מבנות שקראו את הספר. הסופרת מנגנת את אותו תו קשה וכואב לכל אורך הסיפור.
 
לי ממש הפריעה העובדה שהסופרת התחילה את הסיפור עם גיל כרונולוגי צעיר כל כך. ( ילדים בני חמש ושמונה גם בזמנינו אינם רהוטים, ומביני עיניין כל כך). אהבה כה אינטנסיבית בגיל 17 בעיניי לא אמינה, אבל כן יכולה להבין את המהלך שהוביל לבחירת הגיל הזה, דווקא כדי להדגיש את הבהילות הנחוצה והייחודית לקול שרצתה הסופרת להשמיע.
 
הספר הסתיים בטון הנחוץ לו. ואז הגיע האפילוג הכה מיותר בעיניי!! הוא קילקל לי ממש את התחושה הזו שרק מי שקורא ספר ומסיים אותו בתחושת השלמה וקבלה של..וואו, אוקיי, סיימתי היה מקסים…..יכול להבין. למה לנסות להמתיק בכוח את הגלולה המרה?
אני קוראת גם את התודות בספרים (אל תשפטו), ומסתבר שאת הרעיון להשאיר את האפילוג, דחפה אחת החברות של הסופרת…איפה הכתובת שלה  כדי ללכת למשוך אותה מהשיערות???!!!!!
 
הכריכה כה שובה ונעימה למראה, התרגום נפלא.
 
 אם היה אפשר לצטט את כל הציטוטים שאהבתי יותר ממחצית הספר היה מועתק לכאן, אשאיר אתכם עם אחד מיוחד…
 
רגע אחד יכול לשנות חיים של מישהו. שהרגע האחד הזה יכול, בשנייה המסויימת הזאת, להפוך חיים של מישהו להרבה יותר טובים או הרבה יותר קשים…
כל מה שיש לנו בחיים לפעמים זה רגעים.
 אין מועדי ב’. מה שקורה ברגע מגביר את החיים-אולי הם החיים עצמם.”
 
אז תבחרו ברגע הזה יקרים שלי. בשנייה היקרה הזאת שיש לכם אפשרות בחירה, ותעשו טוב.
 לכם ולאחרים. פשוט, לא?!
 
שולחת לכם מלא לבבות קרני ירח וחיוכי שמש.
(אתם תבינו לבד).
 
תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים
השארת תגובה