אין כמו התקווה מאת טילי קול.

סקירה מאת אורלי שיטרית.

ספר רביעי בסדרת “אין כמו…”

זוכרים את החבורה? אז הקולג׳ חלף עבר לו, והחבר׳ה גדלו והם בשלהי שנות העשרים.

הגיבורה אלי פרינס בת הדודה של רום היא חזקה ונחושה.

לטינה בוערת שמגנה על אהובה קרידו שלה בחרוף נפש על הגיבור הסגור השבור על האמן המיוסר שהוא גם הנבל. הוקסמתי מהדמויות אהבתי את ההתפתחויות, עברתי חוויה חוץ גופית בנחשולי הכאב.

אלי אליאנה לוסון אוצרת אומנות מוצלחת מקבלת את תפקיד חייה היא נבחרת להציג את יצירותיו של הפסל אלפי אלפידיו המתבודד זה שעבודותיו גורמות לה להרגיש שהיא רואה לו לתוך הנשמה

שגורמת לה לרצות יותר, יצירותיו חודרות לנימי נפשה עוד לפני שפגשה בו בכלל.

אלפידו מלא בתחושה של שנאה אשמה ותעוב עצמי, חמש השנים האחרונות עברו עליו בבדידות.

 

הוא לא ידע מהי תחושת שמחה רוגע או אושר בחייו, האומנות שלו יפה באופן טראגי הוא אמן מיוסר קלאסי. העבר ניבט מכל יצירה.

מי אתה? ומה עבר עליך שגרם לך להישאר לבד?

רמז קטנטן שמענו עליו בעבר, הוא מוכר לנו מספרים קודמים.

 

היא הייתה כקרן שמש מלטפת המבזיקה לרגע בעיניו, היא הייתה האור שתגרש את החשכה התמידית מחייו. היחסים שלהם אמיתיים בוערים ועוצמתיים כמכת הברק.

 

הסיפור מסופר בגוף ראשון מפיהם של אלפי ואלי לסרוגין.

 

ציטוט מנצח: ״אתה מישהו. מישהו מיוחד מאוד״

העבר לא מגדיר את מי שאנחנו, ההווה דווקא כן!!

 

לסיום: ספר מרגש עד לכדי דמעות ספר על איחוד משפחות על אמון והכלה. על לא לשפוט את השונה ממך. התאהבתי בחוטא בפגע רע, הוא היותר ה- אחד בלב הפועם.

מקצב לטינו, איטלקי וספרדיה נתנו כאן המון חומרי בערה התשוקה התפרצה מהספר.

 

ממליצה בחום לקריאה

במדד הלבבות הסגולים מקבל אצלי ארבעה וחצי לבבות

תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה