אין כמו הנפילה מאת טילי קול.

סקירה מאת גלית אוזן מלכה.

ספר שלישי בסדרת אין כמו… קדמו לו “אין כמו הבית” ו- “אין כמו רום”.

“כאב מושך כאב.”
 
לא קורה לי הרבה שאני מתחילה לכתוב סקירה ולא מוצאת את המילים.
זה ידוע שאני אוהבת ספרי קולג’.
חשבתי, רק חשבתי שאני הולכת לקרוא ספר קולג’ רגיל.
לא ציפיתי לזה.
לא ציפיתי לכמות הרגשות שהספר הזה הוציא ממני.
 

 
אז לפני שאני מתחילה את הסקירה שלי, אני חייבת לצאת בהצהרה!
כל אישה חייבת לקרוא את הספר הזה, מהסיבה הפשוטה: כל אישה תוכל למצוא שם אפילו במעט את עצמה.
 
על הספר:
 
“לעמוד מול הפחד הגדול ביותר שלי.
להתייצב חזיתית מול מה שהבריח אותי למקום האפל שלי.
לכבוש את מה שכמעט הרג אותי.”
 
סודות.
לכולנו יש סודות, חלקם שמורים יותר וחלקם שמורים פחות.
עד ש…
מגיע האחד הזה, או האחת הזו שמורידים את העול, נותנים אוויר לנשימה, עוזרים לך להתמודד עם כל הסודות ששמרת רק אצלך.
לקסי שמרה על הסוד שלה מכל משמר.
היא מוקפת בחברות טובות, משפחה מדהימה ואפילו הגשימה את חלומה והצטרפה לנבחרת המעודדות בשנה האחרונה שלה באוניברסיטה.
אבל מה שאף אחד לא יודע, זה שכל בוקר היא עוטה מסכה חייכנית ומאוד מאופרת.
אך מתחת למסכה, אוייבים השדים, הקולות שאותם היא מצליחה להסתיר.
עד שמגיע אוסטין, האיטלקי המקועקע, מהשכונה הכי מסוכנת בעיר.
גם הוא מסתיר סודות, אך יחד הם מצליחים להוריד את החומות האחת של השני.
אך לפעמים, העבר מגיע ודופק בדלת ומזכיר לך שלא תמיד ניתן לברוח ממנו.
 
“הרגשתי מותשת. כאילו אני דוד שהרגע נלחם בגוליית. אבל הגוליית שלי מעולם לא מת. הוא אפילו לא נעלם. הוא היה בלתי מנוצח.”
 
דמויות:
 
לקסי:
יש לי כל כך הרבה מה להגיד על הדמות שלה אבל לא ארבה במילים, מהסיבה הפשוטה, צריך לקרוא כדי להבין.
לקסי מתמודדת עם “בעיה” מאוד רצינית, אני חושבת שאין אישה שלא התמודדה איתה או מישהי קרובה אליה.
בעצם, הדמות של לקסי היא מראה לתוך הנפש, לתוך האני הפנימי שיכולה להיות בכל אחת מאיתנו.
רציתי לחבק אותה, לדבר אליה, להגיד לה כמה שהיא יפה.
היא החזירה אותי כמה שנים אחורה, לתיכון, לדברים שאיתם התמודדתי כנערה.
דימוי גוף, מה חושבים עליי, איך אני ניראת בעיניי כולם.
לקסי היא גיבורה אמיתית, הגיבורה של הספר הזה.
 
“לא הייתי בטוח כמה זמן עמדנו שם ככה, שני ילדי אימו דפוקים שמתוודים על החטאים שלנו, אבל זה היה מספיק זמן כדי שאבין דבר אחד: אני הולך ומתאהב חזק בשדונת הקטנה והאפלה.”
 
אוסטין:
אוי אוסטין, מה שעשית ללב שלי.
מה יותר חשוב? משפחה או עתיד?
אפשר להילחם בגורל? במקום שהגעת ממנו? למשפחה שאליה נולדת?
ההתמודדויות של אוסטין במהלך העלילה לא היו פשוטות.
על פניו הוא דמות אלפא טיפוסית, תופס בטייד.
הפוטבול הוא בשבילו כרטיס יציאה מהשכונה.
כמה עומק, כמה התחבטויות, יש באוסטין.
 
יש לנו שתי דמויות שבורות, כל אחת מהסיבות שלה שמתמודדות ביחד ולחוד עם התופת של חייהם.
דמויות עמוקות, מלאות, שלאט לאט מבינות  את האני האמיתי שלהן.
הסופרות טיפלה בצורה גאונית בכל אחת מהן.
אוסטין ולקסי מלמדים אותנו מהי אהבה אמיתית, שנלחמים עליה.
מהו גורל.
ואיך אפשר לנתב את הדרך שלך אל האור בתוך החשכה הגדולה.
 
“לפעמים, מישהו יכול להיכנס בשקט אל תאונת השרשרת שהיא החיים שלך ולהתחיל למשוך אותך מתוך ערמת ההריסות הכבדה.”
 
הספר כתוב בגוף ראשון מנקודת מבטם של לקסי ואוסטין לסירוגין.
התאהבתי בשניהם, הם הצליחו לגעת בי בנשמה, כאבתי את כאבם העמוק, רציתי שינצחו את המלחמות שלהם, שיצליחו לקבל את עצמם כפי שהם.
 
“הייתי יותר ממה שהוא יכול לשאת. תמיד ידעתי שאהיה. אבל מצד אחר, כל החיים שלו היו יותר משהוא יכול לשאת.”
 
לסיכום,
באמת באמת, שחיפשתי משהו לא טוב אחד בספר הזה, משהו אחד…
אבל לא מצאתי.
אין כמו נפילה, ספר כל כך עמוק ומרגש במעטפת של ספר קולג’.
אחד הספרים היפים שקראתי.
סיפור על שברון לב, אובדן, התמודדות, וצמיחה מהמקום הכי נמוך.
יש ספרים שקוראים וממשיכים הלאה, ויש ספרים שפשוט נשארים איתך, ואין כמו הנפילה לגמרי ישאר איתי.
הזדהתי עם הדמויות.
כאבתי.
התאהבתי.
ומעל הכל, המסר…. המסר שהספר הזה מעביר, זה הדבר הכי חשוב מבחינתי.
 
“נשבעתי פעם שלעולם לא אפול שוב. אבל היום אני נופלת מרצון.
נפלתי ללא תקנה בקסמו של הילד הרע, האיטלקי המקועקע, מהשכונה הכי גרועה בעיר.”
 
קריאה מהנה.

 

הסתקרנתן? לקריאת הפרק הראשון ולרכישה לחצו כאן.

 

תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה