אין כמו הנפילה מאת טילי קול.

סקירה מאת יעל אסולין.

**  “ספר זה, הרומן החמישי שלי, היה הספר הקשה והסוער ביותר מבחינה רגשית שאי פעם כתבתי, אבל הוא גם אחד ההישגים שאני הכי גאה בהם. שברתי את מנעול הברזל הכבד, שחסם רגשות שניסיתי להסתיר מכל מי שאני מכירה. ותוך כדי כתיבת הדמות הנפלאה והמעורערת הזו, לקסי, התייצבתי חזיתית מול הפחדים שלי ונאבקתי בכמה שדים שעוד ארבו במעמקי ראשי. אני מרגישה חופשייה יותר, רגועה יותר איכשהו, ועל זה אני אסירת תודה.

(מתוך דברי המחברת בהקדמה)

 

כשניגשתי לספר ידעתי מסקירות קודמות שהוא מרגש ונוגע ללב והרבה פחות קליל מהדואט שקדם לו (‘אין כמו הבית’ ו’אין כמו רום’- שמומלצים מאוד למי שטרם קרא), אבל שום דבר ממה שקראתי לא הכין אותי למה שארגיש כשאפגוש את לקסי ואוסטין….

הספיקו לי שני פרקים בשביל ליפול חזק ושישה פרקים בשביל לדעת שסביר להניח שמתישהו גם הדמעות יגיעו (והן אכן באו…).

נכון, לא מדובר כאן במשהו שלא קראנו לפני- בחור צעיר מסביבה רעה שמנסה לעזור למשפחתו, בחורה צעירה שנלחמת בדימוי עצמי נמוך, אבל טילי, כמו בספרה 1000 נשיקות, הצליחה להביא לנו את המאבקים הללו בצורה נוגעת ללב שממש הרגישה כאילו הבטן שלי חטפה אגרוף…

אבל רגע לפני שאמשיך לספר על תחושותיי, בואו תכירו את הדמויות, שתדעו על מי אני מדברת:

****  “מעל אלף ימים חלפו.

ארבע שנים היום.

לפני ארבע שנים, ביום הזה ממש, הכריזו שאני בריאה וההורים שלי הרשו לי ללכת לאוניברסיטה………

 

יותר מאלף יום.

יותר מאלף יום מאז שעזבתי את הכנופייה, בניתי לי חיים חדשים כאן באוניברסיטת אלבמה, והשארתי את כל העניינים האלה מאחור.

ויותר מאלף יום עד שזה חזר לנשוך אותי בתחת.

 

אוסטין קארילו

***  “ידעתי שרום פשוט דואג לי, אבל הוא לא הבין איך זה להיות כל-כך עני עד שאתה בקושי מסוגל לשרוד כל יום. הוא לא הבין איך ילד יכול להיות כל-כך רעב עד שהוא יפשוט על פחים של מסעדה בשביל משהו שיעצור את דקירות הרעב בבטן שלו. הוא לא הבין שכשהילד הזה היה חולה, לא היו כדורים יקרים שיגרמו לו להרגיש טוב יותר. לא הייתה תוכנית ביטוח בריאות שכיסתה סוחרי סמים מפארק הקרוואנים, בחלק של העיירה שאפילו אלוהים שכח ממנו. והוא בטח לא יכול היה להבין את החיים בתוך הכנופייה. איך ברגע שאתה בפנים, אתה בפנים לכל החיים… והוא לא הבין למה אני חייב לאקסל הכול, על שהוא הוציא אותי משם כשהייתי בן שבע-עשרה.

אוסטין הוא חברו הטוב של רום מהדואט הראשון. הם גדלו יחד אבל בזמן שרום בא מבית עשיר, אוסטין מגיע מפארק הקראוונים וחי בעוני נוראי. אימו חלתה במחלת לו גריג (ALS– ניוון שרירים) והוא ואחיו נלחמים בשביל להשיג לה כסף לתרופות שיקלו עליה. מי שלא מכיר את מחלה- מדובר במחלה נוראית שבה מערכת העצבים הולכת ומתנוונת לאיטה עד כדי שיתוק. זוהי מחלה חשוכת מרפא שבה החולה לבסוף נפטר מכשל נשימתי. החלק הנוראי במחלה הוא שהמוח לא נפגע כך שהחולה מודע לחלוטין לכל מה שקורה לו וסביבו. זה בעצם להיות כלוא בתוך הגוף של עצמך… L

בדרך לא דרך הצליח אוסטין להגיע למכללה יחד עם רום, במטרה להמשיך משם לליגה המקצועית וככה גם להרוויח מספיק בשביל לעזור למשפחתו וגם להגשים את חלומו וחלומה של אימו- לראות אותו משחק מקצועי, אבל למרות שיצא מפארק הקרוואנים הוא לא באמת יכול להתחמק מהכנופיה אליה השתייך בעבר, ומצד שני גם הדיקן שם אותו על הכוונת ובטוח שהוא האחראי לסמים שרצים במכללה.

***  אוסטין, אני יודע שאבא שלך לא בתמונה.  אני יודע שהוא עשה לכם עוול. שאתה ואחיך חיים בתנאים קשים וצריכים לעזור לאימא שלכם להסתדר בדרך הכי טובה שאתם מכירים. אני מבין שאתם הבנים קרובים מאוד – אקסל, לוי, אתה.  אבל לך יש סיכוי לחיים טובים יותר, בן. ואז תוכל לתת לאימא שלך את העולם.”

לקסי (לקסינגטון) הארט

לקסי הצליחה להגיע למכללה אחרי מאבק באנורקסיה, מאבק אותו נצחה בסיבוב הראשון וקיבלה את האפשרות להתחיל ללמוד. בשנתה האחרונה היא מתקבלת לנבחרת המעודדות אבל כמו ושרשמתי, היא נצחה בסיבוב הראשון אבל מה קורה בסיבוב השני? השדים שבראשה מרימים את הראש וקרב חדש מתחיל…

**  “כשאני יושבת כאן בבית הקברות השקט והשלו הזה, חלק ממני רוצה להיות שם איתך, בגן עדן. אני לא בטוחה שאני חזקה מספיק כדי להמשיך ככה, ואפילו עכשיו, הקול מתגרה בי ומקניט אותי ממעמקי ראשי.

את מגעילה.

כואב להסתכל עלייך, הוא אומר לי בלי להפסיק. יום ולילה, תולש אותי מהחלומות שלי ודוחק בי להיכנע.

דייזי, אני מפחדת שבלעדייך אני אפול… שוב.

(מתוך הפרולוג)

 

המפגש הראשוני בין לקסי לאוסטין דווקא היה מפגש מפחיד ומאז היא מנסה להתחמק ממנו, אולם לאחר שדרכם נפגשות שוב ושוב הם מתחילים להתקרב ולתמוך אחד בשני במאבקם.

**** היי, לקסי?”

היא הסתובבה אליי. “כן?”

בשביל מה צבעי המלחמה?” החוויתי אל פניה המאופרות.

פניה הקשיחו והיא ענתה בפשטות, “בשביל מה הקעקועים?”

היא הצביעה אל הזרועות והצוואר המקועקעים שלי.

שנינו לא אמרנו כלום ובהינו זה בזה למשך זמן שדמה לנצח…

….

בשביל מה צבעי המלחמה, שדונת?”

“כי אני לא סובלת את הילדה שמתחת להם

בשביל מה הקעקועים?” שאלה לקסי. עיניי זינקו אל עיניה. קשתיות טורקיז קדחו בעיניי, אז אמרתי, “כי אני לא מסוגל לראות את צלקות העבר שלי.”

עיניה של לקסי התמלאו דמעות, ועוד דמעה של הבנה צנחה במורד לחיה. רכנתי קדימה, והעלמתי את הטיפה המלוחה בנשיקה.

וככה נפלנו.

נפלנו לשינה.

נפלנו לאמון

נפלנו זה לתוך זה.

 

האם אוסטין יצליח לעזור לאימו בתרופות בלי להסתבך עם הכנופיה? האם הוא יצליח להציל את אחיו הקטן מציפורני הכנופיה? האם, לאור עברו והכנופיה שנושפת בעורפו הוא יצליח לקיים מערכת יחסים עם לקסי או שהוא מסכן אותה וחייב לשחרר אותה?

***  אני לא מתכוון להתקרב לחבורה, אקס. אני בחיים לא סוחר שוב. וכשיגיע היום שמאמא לא תצטרך תרופות יותר…” לא יכולתי להרשות לעצמי להגיד ‘מתה’, לא יכולתי בכלל להרשות לעצמי לבטא בקול את המילים האלה. “אז כולנו פאקינג עוזבים את החיים האלה. נהיים חוקיים. לא אכפת לי איך אנחנו הולכים לגרום לזה לקרות, אבל ככה זה הולך להיות  Capisci?”

 

ולקסי- מי ינצח בקרב הנוראי הזה? אף אחד סביבה, חוץ מאוסטין שסוחב בעיות משלו, לא יודע על המאבק שלה. האם היא תמשיך לשמור את זה בסוד או שתדע סוף סוף להישען על אחד מחבריה? האם השדים שבראשה יצליחו לגבור עליה?

**  “תני לי להחזיר אותך למקום שבו את צריכה להיות. למקום שבו את יודעת שאת רוצה להיות. רק תני לי להיכנס שוב. תני לי שוב את המושכות. תמסרי לי אותך. תמסרי את עצמך לשלמות”

 

**  “הרגשתי מבוכה, מבוכה עזה על שהוא רואה אותי כל-כך חשופה ופגומה. לא הצלחתי להבין למה זה הטריד אותי כל-כך. הוא שנא אותי, ואני פחדתי ממנו. אבל כן היה אכפת לי. היה אכפת לי בעוצמה מכך שהוא ראה את האני האמיתית שלי.

הבחורה שלא עמדה בסטנדרטים.

הבחורה עם יותר מדי פגמים.

 

אז כמו שרשמתי בהתחלה, הסיפור של אוסטין ולקסי תפס אותי חזק ונגע בי ברמות שספרים בודדים מצליחים לגעת. ניסיתי לחשוב לאורך הסקירה מה גרם לי להרגיש ככה, עברתי על הציטוטים שסימנתי לי והבנתי- אני חושבת שהסיפור נגע בי כי ברוב הנשים מסתתרת לקסי קטנה. האחת שלא מרוצה מאיך שהיא נראית, האחת שהביטחון העצמי שלה נמוך והיא לא חושבת שהיא שווה כמו האחרים. זה קיים בצורה כזו או אחרת בלא מעט מאיתנו וכן, גם בי. לקרוא את התחושות המוכרות הללו, את חוסר הביטחון המוכר הזה, אבל בעוצמות חזקות פי כמה, הרגיש כמו אגרוף בבטן והפך את הספר הזה לקצת יותר מסתם סיפור רומנטי אלא למשהו שאפשר ממש להזדהות איתו. לאורך כל הספר רציתי לתפוס את לקסי ולחבק אותה חזק ולומר לה כמה שהיא יפיפייה, מבפנים ומבחוץ, ושתהיה חזקה ולא תיתן לשדים שלה לנצח. אני חושבת שגם בתור אמא לנערה מתבגרת הספר נגע בפחדים שלי שנוגעים לה. כמו שיכלתי להזדהות עם התחושות של לקסי, יכולתי גם להזדהות עם אמא שלה… נכון, הבת שלי לא סובלת מהפרעות אכילה אבל מהרגע שכן התחילה לשמור על תזונה נכונה ופעילות גופנית שמתי את היד על הדופק ומאז היא לא ירדה משם- לוודא שזה נעשה נכון, בליווי דיאטנית כי בגיל ההתבגרות שזו תקופה רגשית לא פשוטה,  כל דבר הכי קטן יכול לדרדר נערות (וגם נערים) מתזונה נכונה להפרעות אכילה.

****  על מה את חושבת כשאת מסתכלת בכוכבים?”

לפעמים אני תוהה מה הם בטח חושבים על העולם שלנו, האם אנחנו מרתקים אותם או מגעילים אותם

הסתכלת בהם פעם והרגשת נחותה, קטנה?”

 “אני לא צריכה להסתכל בכוכבים כדי להרגיש נחותה, אוסטין. כל מה שאני צריכה לעשות זה לפקוח עיניים ולהסתכל בעצמי במראה.”

 

אחרי שאוסטין ולקסי עברו את המכשולים הראשונים (מה הם היו, ומה גרם לה לפחד ממנו- תצטרכו לגלות לבד) והתקרבו אחד לשנייה זה היה אחד הדברים המרגשים שיצא לי לקרוא. שתי נשמות אבודות שמחפשות את עצמן בתוך הכאוס של החיים שלהן, ומנסות לתמוך אחת בשנייה. כל אחד מהם היה מוכן להילחם ולהרוג בשביל לעזור לשני והחיבור הזה כל כך נגע בי וריגש אותי. כל אחד צריך את המשענת הזו, את הכתף התומכת ולמרות הקשיים הם ניסו להיות כך אחד לשנייה אבל כמובן שהמציאות, לא פעם, טופחת על הפנים ומערימה קשיים.

****  אני חבר הייטרס משום מקום עם רישום פלילי–”

ואני בתולת אימו אנורקטית שאי אפשר לגעת בה,” היא סיימה.

זיווג משמיים, הא?” אמרתי בקריצה.

מה כבר יכול להשתבש?” התבדחה לקסי.

 

אל תוותרו עליו. זהו ספר מרגש עם דמויות שחודרות ללב. ההתמודדות של לקסי זו התמודדות שלא מעט בנות מתמודדות איתה ברמה כזו או אחרת (ולצערי גם לא מעט בנות מתמודדות כמוה-  עם אנורקסיה) ולכן קל להזדהות איתה, להרגיש את הכאב שלה.

למי שטרם קרא את הדואט המקדים- אני ממליצה לקרוא לפחות את הספר הראשון כי רום ומולי- הדמויות הראשיות בו, מופיעות גם בספר הזה והוא יכול להוות ספויילר לכמה סצנות ואירועים משמעותיים בדואט שלהם (ממליצה באופן כללי לקרוא את הדואט המקסים הזה).

אז תתכוננו ליפול חזק לאחד הזוגות המרגשים שתקראו עליהם

****  בשביל מה צבעי המלחמה, שדונת?” הוא מחה באגודלו את הלחי שלי, ורק אז הבנתי שאני בוכה.

הסטתי את מבטי, מרגישה כאילו הוא מדבר ישירות אל החלק העמוק ביותר של הנשמה שלי, ואמרתי, “כי אני רוצה להיות מישהי אחרת. מישהי שהיא לא אני.”

אוסטין נרתע כאילו פצעתי אותו וענה, “זאת לא הסיבה המלאה. את עדיין מחביאה את מי שאת ממני. יש עוד איזו סיבה. משהו גדול יותר.”

הלב שלי התהפך. רציתי לספר לו את הסיבה האמיתית, אבל פשוט לא הייתי מסוגלת. עדיין לא יכולתי להודות בזה אפילו בפני עצמי. אז פשוט לחשתי, “אבל זאת הסיבה היחידה שאני יכולה לתת לך עכשיו.”

אוסטין רכן והצמיד נשיקה רכה לשפתיי. נעתי לאחור ושאלתי, “אוסטין, בשביל מה כל הקעקועים?”

לסתו של אוסטין נקפצה והוא כחכח בגרונו, מביט באש הבוערת באח לפרק זמן שנראה כמו חיים שלמים. לבסוף אמר באנחה, “אנשים תמיד חשבו שאני רק זבל קרוואנים איטלקי. אחרי שניסיתי במשך כל-כך הרבה זמן לגרום

להם לחשוב אחרת, הבנתי שעדיף כבר להתאים לציפיות שלהם וגם להיראות כמו זבל איטלקי.”

ליבי שקע. צמצמתי את עיניי ולחשתי בחזרה, “גם זאת לא הסיבה האמיתית. גם אתה עדיין מחביא ממני משהו.”

 

אוסטין נאנח וחיכך את לחיו בשלי. “אבל זאת הסיבה היחידה שאני יכול לתת לך עכשיו.”

 

הסתקרנתן? לקריאת הפרק ולרכישה לחצו כאן

 

תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה