אין כמו הבית / אין כמו רום מאת טילי קול.

סקירה מאת אורלי שיטרית.

 

“כאן זה בית, כאן זה לב. ואותך אני לא עוזב……”

 

‘מולי, בית זה לא מקום. זה לא מדינה או עיירה או בניין או רכוש. בית הוא כשאת נמצאת עם החצי השני של הנשמה שלך, האדם שחולק את הצער שלך ועוזר לך לשאת את נטל האובד. בית הוא עם האדם שלמרות כל התלאות לא מוותר עלייך לעולם וגורם לך אושר נצחי. זה, מולי יקירתי, הוא ה’אין כמו הבית’ שלך.’   אפילו כשהמצב קשה אל תרפי……

 

 

ספר קולג’ נהדר, לא הכי קליל או מצחיק (למרות שיש שם קטעים הורסים להתעלף). ספר מתוק ומרגש בהחלט. ספר שפונה לרגש ולנשמה. ספר שמדבר על בדידות איומה. ספר שמפגיש בין שתי נשמות מחפשות. ‘את כמן לנפש וכגשמי ברכה לאדמה’.

למרות שהוא לא קליל הוא גם לא “כבד” הוא זורם, הוא מיוחד. הוא מקווצ’ץ’ את הלב אבל לא ברמת הבכי והטישו ממש לא בסגנון אלף נשיקות, נרגעתם? גם אני. כי אלף נשיקות גמר אותי.

 

“עכשיו ,מולי, את צריכה לקחת נשימה עמוקה ואמיצה בסדר? כמו שהראיתי לך.”

“תנשמי פנימה דרך האף לחמש שניות ותוציאי לאט החוצה דרך הפה.”

 

מולי יוליה שייקספיר-  חנונית ממושקפת בת עשרים וכבר בדרכה להיות מרצה בעולם הפילוסופיה. היא בריטית שהגיעה לאלבמה בתכנית חילופי סטודנטים לסיום התואר השני שלה. היא לא מתנצלת על מי שהיא. אין לה משפחה. אימה מתה בלידתה ואביה מת כשהייתה בת שש. מולי נשארה לבדה.

היא לא נקשרת. היא טובה בבריחה. זה מה שהיא תמיד עושה.

היא גודלה במשפחת אומנה. היא לא מיטיבה בלבוש, זה לא מעניין אותה, היא פשוט היא. מצידה העולם יכול לקפוץ. היא לא חיה דרך עיניים של אחרים.

 

‘לרומיאו הספיק רק מבט אחד ביוליה, והגורל שלו נחתם. אולי אני באמת כמו מי שאני קרוי על שמו, ואולי את כמו זו שאת קרויה על שמה.”

 

רומיאו ‘הקליע’ פרינס (רום)  – כוכב הקוורטרבק הנחשק בקבוצת הטייד של המדינה ובן לאייל נפט. הוא בשנה האחרונה ללימודים. הוא בלתי מושג מתבודד מצוברח ואפל. אף אחת אף פעם לא אמרה לו לא. נשמע פתטי אבל אמיתי! כולן פשוט רוצות אותו. הוא לא משתף בתחושותיו. הוא חייב שליטה במיטה כי בחייו איבד אותה להוריו.

 

סיפור על אהבה ממבט ראשון, על שני עולמות מנוגדים שמתנגשים. מים ושמן שמתאחדים. סיפור ללא משחקים. סיפור על אמון והכלה. לראות את החצי שלך יותר מאת עצמך. אני ואתה מול כל העולם. השמות שלהם מומחזים – הם האוהבים מוכי המזל העיוור.

 

בהתחלה קצת חששתי שרומיאו הוא סטייל הרדין, מהר מאוד קיבלתי תשובה – הוא לא!!!

אבל בכל זאת מצאתי משהו דומה, הוא מפחד שטסה, סליחה, מולי תעזוב כשתבין מי הוא.

הוא מראה לה רגשות שלא הכיר ולא מתחבא. להפך, הוא לא מעוניין להיות סוד.

הוא מוצא במולי נפש תאומה. הם מספרים זו לזה סודות שאף אחד לא ידע.

הוא רומיאו ברמ”ח איבריו. הוא משענת וכתף. הוא לוקח בהחלט, אבל קודם נותן.

 

 

“אתה לא יכול לחיות את החיים שלך בשביל אנשים אחרים, רום. אתה חייב לעשות דברים שאתה רוצה, להגשים את החלומות שלך בכל דרך שאתה רוצה לעשות את זה. אם אתה מאושר, אז בטוח שגם ההורים שלך יהיו, ואם לא, הם יתגברו על זה עם הזמן.”

זה מה שמולי וגם אני חושבנו. כך בדיוק הורים צריכים להיות. לרצות בטובת ילדם.

אך במציאות של רום זה לא היה נכון. רום גדל במשפחה שרק הכאיבה לו. שראו בו את הלא יוצלח. שלא ספרה אותו כלל. שייעדה אותו לשלי המפוסלת שישר שמה את טפריה על מולי, היא חשבה שהוא שלה.

 

‘יום אחד’ – ‘יום אחד אני אעזוב את המקום הזה. יום אחד אני אהיה אדם בפני עצמי. יום אחד אני אעשה מה שאני רוצה.’  וזה קורה, כנראה חייו של רום היו זקוקים למולי שתבוא ותערבב אותם מחדש.

אבל בחיים “קל להגיד, קשה לעשות.” חייבים טלטול רציני בשביל לצאת מהשגרה שטבועה.

 

הוא מקום המבטחים שלה “השלווה”. הוא מוכיח לה שהם לא שבירים. והיא מתאמצת לא להתפרק לו בידיים.

היא ה”קמיע” שלו, הנשיקה המתוקה. בזכותה הוא פורח על המגרש ובכלל. הוא שוכח מהיכן הגיע. הוא שוכח את הרע.

“היי, מול,”

“היי, אתה.”

“את הולכת לתת לי את הנשיקה המתוקה הזאת?”

“אם זה מה שאתה רוצה.”

“זה בהחלט מה שאני רוצה.”

רום הזה גנב את ליבי, נמסתי ממנו. הוא היה טוטאלי באהבה שלו למולי למרות שזו הפעם הראשונה. הוא הלך עם זה עד הסוף. הגהנום קפא רשמית, הוא מונוגמי.

 “לעולם אל תעזבי אותי” ,תבטיחי. 

היי רום/ רומיאו הלווווו,  אני בדיוק כאן. רום עילף אותי כל פעם מחדש. למרות שלפעמים התנהג כמו ילד קטן. אבל סלחתי לו, כי מולי היחידה שבאמת ראתה אותו. היא רוצה אותו, את רום האמיתי ולא את הפוסטר הנחשק. רום בחיים לא היה מאוהב כך.

כמובן שהיו להם עוד המון התמודדויות לא פשוטות בכלל.

אך הם לא לבד יותר. הם ביחד מול כל העולם. גם החבורה המגובשת שעוטפת אותם.

התאהבתי בחברות של מולי כבר מההתחלה, הם משוגעות תוססות ונאמנות.

להבנתי קיימים ספרים גם עליהם. בהחלט מחכה ומצפה לתרגומם.

הספר “אין כמו הבית” מסופר מנקודת מבטה של מולי בגוף ראשון.

והספר “אין כמו רום” מנקודת מבטו של רום – הוא מחזיר אותנו לעלילה מעיניו של רום.

חשבתי בהתחלה שזה מיותר הרי זה אותו הדבר. שמחה שקראתי ולא וויתרתי כי דמותו של רום הוארה לי בצורה מדויקת, הכרתי גם את חבורת הבנים טוב יותר. חושבת שאם לוקחים טווח זמן ולא קוראים ברצף יהיה יותר מהנה ועדיף. כי בכל זאת כיף יהיה להיזכר ולא יהיה רצף מוכר.

משאירה אתכם עם שאלה ותהייה:

האם הטוב ביותר עבור מספר אנשים הרב ביותר הוא הדבר הנכון לעשות? או טובת הפרט?

מי בכלל קובע מה טוב? הרוב? ואם מספר אנשים רב יבחר בכלל את הרע

טוב, זה כבר שלוש או ארבע שאלות.

 

לסיום: נכבשתי כליל, נמסתי לשלולית.

אהבתי במיוחד שלא היו “משחקים” ביניהם. שניהם היו בעניין.

 

ציטוט מנצח: “ההישג הגדול ביותר אינו להיכשל לעולם, אלא להתרומם אחרי שנפלת” – וכמה נפילות שהיו להם בחייהם, אך ביחד צלחו אותם.

ועוד אחד ממש חשוב לזוגיות: “אני אוהב את האדם שאני איתה, את האדם שהפכתי להיות בגללה” הלוואי וכל אחד מאתנו יחוש את התחושה המופלאה הזאת תמיד. שהחצי השני בחיינו יוציא מאתנו את הטוב ביותר. שיפרה ידחף ויכיל.

 

תודה מיוחדת למירי סייג שהייתה בפרטי לטיזרים לוהטים ומצחיקים וגם שבזכותה התחלתי את הספר כי היא גם רצתה להתחיל אחד. – מיוחדת כייפית ומצחיקה שלי את.

 

 

“כי לא נברא סיפור אמיתי יותר של אהבה הכובשת תוגה, שידמה לזה של יוליה ושל רומיאו שלה” – ציינתי כבר שאני אוהבת את שייקספיר? ההשראה, הדמויות והציטוטים הוסיפו רבות. גם 

ממונטי פייטון האגדי קיבלנו טעימות

הסתקרנתן? לקריאת הפרק הראשון ולרכישה לחצו כאן.

 

תגובות אחרונות
הרשמה לעדכונים

השארת תגובה